המילה "דירקטור" על-פי הגדרתה המילונית, היא מילה נרדפת לראש מוסד (ולא: ראש המוסד) או/ו למנהל בכיר בחבר המנהלים והמנהלה העליונה של חברה כלשהי. "שרה אמנו" הייתה כזאת. שרה הייתה "הדירקטור הבכיר של החברה המשפחתית" שעל-ידי "בית אברהם ושרה". פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", הפותחת בסיפור הטראגי והעצוב על מותה של שרה אמנו בהיותה בת 127 שנים, אשר על-פי המדרש "עברו עליה בשמחה ובששון" מוכיח בעליל את אמיתות טענתנו בכינויה של שרה "דירקטור בכיר". אין כל ספק שמותה הטראגי והעצוב שנגרם בגין הגעתו של השטן (לאחר שאברהם עקד את יצחק, כפי שמסופר לקראת סוף פרשת השבוע הקודם, פרשת "וירא") ואשר סיפר לשרה על-פי המדרש "כי אברהם 'שחט' את יצחק בנה, [ולכן] נטרפה עליה דעתה ומתה מרוב צער", מאשש את קביעתנו עד כמה הילקחה של שרה מותיר "שקע עמוק" בחיי משפחת אברהם - באופן פרטי, כמו גם, ואולי בעיקר "במשפחת מקום מגוריה" - באופן כללי. וגם אומנה, [על-פי מדרש אסתר רבה ג', ז'] באחד מימי חודש מרח-שוון (כגרסתם הנכוחה של יהודי תימן ולא כפי שרבים מאחינו שאר קהילות קודש נוהגים לומר: חודש מר-חשוון. ודו"ק. ואכמ"ל) צעקות של שבר, נהי, בכי וקינה פילחו את האוויר. היה זה כאשר פשטה השמועה על מותה הפתאומי של שרה אמנו, "הגבירה" (כפי שכונתה בתורה כמו גם על-ידי כל סביבתה). המוני נשים, גברים וטף, מן הסביבה הקרובה ומן הסביבה הרחוקה, התקבצו אל תוככי שכונת "אברהם אבינו" אשר ב"קריית ארבע" (אחד הפרברים הידועים של העיר חברון השוקקת חיים) וצבאו על מקום משכנם, אוהלם של אברהם ושרה, האוהל (ב-ה' הידיעה) שהיה מספק "מזון גסטרונומי ערב לחיך", כמו גם, ובעיקר, "מזון רוחני לכל מחפש דרך". החיים השוקקים ברחבי העיר כאילו פסקו מלכת. ראש העיר, גברתן עצום-ממדים ומזרה פחד אימים, והידוע בכינוי "אדון אלילו", בן למשפחת "חיתיו" הידועה לשמצה, אף הוא הגיע למקום בלוויית עוזריו וראשי אגפיו. ולאחר הגעתו, זימן מיידית את חברת מועצת העירייה, הגב' "אלילה לבית כנענו" ואת סגניתה, הגב' "פגאניה לבית אמוראו" ובקול בוכים, רצוץ ושבור פקד עליהן בזו הלשון [על-פי "מדרש גם" בהשפעת הנאמר בירמיה ט', ט"ז-י"ח]: "כה אמר ראש העיר/בקול בכי מריר: חברת העירייה וסגניתה/אנא, לדבריי הקשבנה: קראינה למקוננות ותבואינה/ואל החכמות שלחו ותבואנה: ומהר תמהרנה ותגענה/ועל שרה זקנתנו נהי תשאנה: ודמעות תרדנה מעינינו/ומים יזלו מעפעפינו: כי קול בכייה ונהי נשמע מחברון/אוי נא לנו, לכולנו, בגין זה האסון והשיברון". ומיד לאחר פוקדו כך, כתבנו לענייני קינות והספד, מר "עפרון לבית חת" דיווח בהתרגשות על "קולות בכי ושבר שהתעצמו עד למאד עד שכל הארץ נזדעזעה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה" [על-פי מדרש גם]. אברהם אבינו אשר "בא מבאר שבע" [רש"י על-פי המדרש] או אשר "בא ממקום אחר בקריית ארבע" [רמב"ן, ראב"ע ואחרים], מגיע. וכשהוא רואה את ההמונים הבוכים בקול מר ונמהר, מרים את קולו, סופד לשרה ומצטרף אל להקת המקוננות. וכך הוא מקונן בקול נשבר ואומר [על-פי מדרש גם]: אללי לי, אליי/כי נלקחה אשת נעוריי/אהבת חיי: אשה חסודה מיוחדת/נביאה וצדקת שרק חסד גומלת: הוי!, מי ייתן לנו חליפתך/הוי!, מי ישלים לכולנו חסרונך". וכך, לאורך כל מסע ההלוויה, כשאלפים מלווים את שרה בדרכה האחרונה עלי אדמות, נשמעים קולות של בכי, נהי וקינות עד שנסתם גולל קברה של שרה "במערת שדה המכפלה, על פני ממרא, היא חברון, בארץ כנען" [בראשית כ"ג, י"ט]. מדוע זכתה שרה לכל הכבוד והיקר הזה במותה ולאחר מותה? אין זאת, אלא משום ששרה הייתה דמות מיוחדת, אצילת נפש, אחת מ"שבע הנביאות שעמדו לישראל" [מגילה י"ד], דמות של אישה עברייה טיפוסית, קלאסית הגאה במוצאה ובצדקת דרכה, אמונה באל יחיד ומיוחד, אלוהי השמים והארץ. שרה הייתה דמות אקטיבית ודומיננטית ביותר בביתו של אברהם אבינו איש החסד והאמונה, היא הייתה הדירקטור הבכיר. וזאת, לאור פעולותיה ומעשיה לטובת כלל הציבור, סרוג ולא סרוג כאחד, "ללא הפסקה" כמעט. אשר על כן, זכתה שרה להיכנס "אחר כבוד" לתוך פנתיאון השמות הנצחיים והאלמותיים של "עם הנצח" לדורותיו. לשרה יש את החלק הנכבד בעיצוב הזהות, התודעה והמיוחדות של עם ישראל ולא בכדי חז"ל העלו לאין שיעור את ערכה הנבואי מכל הנשים שקדמו ושהיו אחריה, כדלקמן [מדרש לק"ט על בראשית כ"ג, סימן א']: "עם כל הנשים הצדקניות דיבר הקב"ה ע"י (=באמצעות) מלאך, ועם שרה אמנו - על-פי הדיבור" (=דיבור ישיר).