גולדה, כרגיל, הייתה מזועזעת. היא לא הבינה מה קרה לעיתונות הישראלית: המלחמה בקושי הסתיימה, עם ישראל קובר את חלליו הרבים, והעיתונות כבר מחפשת את האשמים למחדל. "הרצון הזה לחפש מישהו שצריך להוריד לו את הראש - בין אם יש כזה או לאו - העיקר שקודם כל יעוף ראשו של מישהו... וכל זה עוד לפני שהוכח משהו", הטיחה ראש הממשלה
גולדה מאיר בעורכי העיתונים.
כמו בפרשות אחרות - מ"אין דבר כזה עם פלשתיני", דרך החמצת הסיכוי להסדר עם מצרים לפני המלחמה ועד "הם לא נחמדים" - לא היטיבה ראש הממשלה לקרוא את המפה. או שסירבה לעשות זאת; היא התקשתה לקלוט את גודל הזעזוע שעבר על הציבור הישראלי בעקבות ההפתעה המצרית-סורית בצהרי יום הכיפורים 1973, כמו גם את שאלת האחריות שהוטלה לעברה.
מצד שני, היא הייתה גם פוליטיקאית מנוסה וידעה שלחיפוש אחר האשמים עלול להיות תג מחיר פוליטי, והבחירות לכנסת, שעמדו להיערך ב-30 באוקטובר ונדחו ל-13 בדצמבר, כבר עמדו מעבר לפינה. כמו מנהיגים אחרים, לפניה ואחריה, כיוונה את האש לעבר העיתונאים.
הנזיפה המרה לעורכים הושמעה במפגש סגור שהתקיים ב-6 בנובמבר 1973, כעשרה ימים לאחר הפסקת האש שסיימה את המלחמה. תמליל השיחה נחשף עתה על-ידי פרופ' זכי שלום, חוקר בכיר במכון בן-גוריון לחקר ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. שלום מצא את המסמך בארכיון הקיבוץ-המאוחד ברמת-אפעל. התמליל המלא מתפרסם במאסף השנתי ה-20 של "עיונים בתקומת ישראל", כתב-עת בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות.
כמו עם הפרוטוקולים של קבינט המלחמה שהסעירו את המדינה לפני כחודש, אין בתמליל הזה חידושים מהותיים, אך הוא ממחיש את אווירת השבר. יש בו חשבון נפש מסוים של עורכי העיתונים ומעט שאלות קשות לראש הממשלה, אבל מרבית השיחה התאפיינה בהתגוננות של העורכים נוכח מתקפתה של גולדה. בלשון מתנצלת הסבירו מדוע אינם יכולים להתעלם מהתסיסה העזה ברחוב. בחלק אחר חשף הפרוטוקול פרטים על הדרך שבה התנהלה "מלחמת הגנרלים", שפרצה עוד במהלך המלחמה, ובשל הצנזורה בישראל מצאה ביטוי בעיקר בעיתונים בחו"ל.
התקיף במבקרים היה שבתאי דון-יחיא, עורך יומון המפד"ל "הצופה". רבים שואלים, אמר לראש הממשלה בהתייחסו להפתעה בצהרי יום הכיפורים, "מדוע אבדה חוכמת חכמי המדינה ולא ראו את הנולד? איך קרה שאבד החוש הביטחוני שהוא החוש העיקרי שלנו?". יכול להיות שהעיתונאים הפריזו במאמר זה או אחר, אמר דון-יחיא, אבל הבהיר לגולדה: "הטענה הכללית היא טענה חמורה ביותר. כל הפרטים מצטרפים כאן לטענה אחת: היכן הייתם, מדוע ישנו ביום הכיפורים?".
גולדה: "קודם כל יש להוכיח שישנו".
דון-יחיא: "אלה שבניהם בצבא - יש להם הוכחות גם בעניין זה".
אחריו הצטרף לטיעון גם עורך
מעריב, אריה דיסנצ'יק: "מחר יכולה לפרוץ חלילה מלחמה, והציבור צריך להאמין שכל קורבן שנפל [במלחמה] לא היה קורבן שווא. ההרגשה הזאת, לדאבוני הרב, אינה קיימת".
עיקר זעמה של גולדה בפתח הדיון התמקד לא רק בתביעה שעלתה בתקשורת לעריפת ראשים מהירה, אלא לעיסוק הנרחב בעיתונות הזרה ב"מלחמת הגנרלים". "מלחמת הגנרלים", כהגדרתם של
זאב שיף ו
איתן הבר ב"לקסיקון לביטחון ישראל", היא הכינוי לוויכוח הפומבי בין בכירי המפקדים בפיקוד הדרום על ניהול המלחמה. אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) ומקורביו של רא"ל חיים בר-לב, שמונה למפקד החזית, האשימו את האלוף
אריאל שרון בסירוב פקודה, ואילו האחרון טען כי מפקדיו לקו בקריאה שגויה של שדה הקרב ובהתאבנות מחשבתית. הציבור הישראלי למד על כך בעיקר באמצעות העיתונות הזרה.
גולדה האשימה את העורכים כי המידע שרואה אור ב"ניו-יורק טיימס", בשבועוני החדשות "טיים" ו"ניוזוויק" ובעיתונים אחרים ניזון בעיקר מהעיתונאים הישראלים. "אנו הופכים את עצמנו לעם קטנצ'יק של רכילות, כשכל אחד אומר על השני שהוא כזה וכזה, וזה גיבור וזה אינו גיבור, וזה עולה, וזה יורד", תקפה ראש הממשלה. "למען השם! מה זה מוסיף לנו? זה מוסיף כוח למדינה? לצה"ל? [...] האם זה מוסיף איזו דרך ארץ אלינו [בעולם]?". כשהכחיש זאת עורך מעריב חזרה והאשימה: "אני אומרת לך שמה שמתפרסם בעיתונות העולמית - ההשראה, והרכילות והאינפורמציה - כל אלה באים מכאן".
העורכים תיארו באוזני גולדה איך הפכה מלחמת יום הכיפורים בשלביה האחרונים לעיסה דביקה של פוליטיקה ויחצנות, ככל שמדובר בלשכותיהם של כמה מן הקצינים הבכירים. דיסנצ'יק סיפר שנתקל בכתבים זרים בכל מקום, כולל בשדה התעופה הסמוך לחפ"ק, המפקדה הקדמית של פיקוד הדרום בסיני. "זה המקום שבו דיין והרמטכ"ל נוחתים כאשר הם הולכים להיפגש עם האלוף גונן, ושם מחכים להם, ושם הם מקבלים אינטרוויו [ריאיון]... יש התרופפות של המשמעת בצבא ובצמרתו... לא דיברו כל-כך הרבה במשך 25 שנה כמו שדיברו במשך 25 הימים האלה", אמר עורך מעריב והסביר לגולדה כי "בכל מקום שבו נשרפו 20 טנקים ישראלים" היו גם 20 עיתונאים, ובהם זרים, שהקליטו ורשמו את דברי המפקדים.
הסערה הפוליטית שליוותה את מלחמת הגנרלים עלתה מתיאורו של עורך "למרחב", דוד פדהצור, שציטט אחד מעמיתיו לאחר סיור במפקדות בסיני: "אנו הולכים מאסיפת בחירות אחת לשנייה". זו הייתה תולדה של המצב שבו שרון הוזעק לשדה הקרב כשלושה שבועות לאחר שהצליח להקים את הליכוד, ואילו בר-לב כיהן כשר המסחר והתעשיה והיה חבר במפלגת העבודה. שבתאי הימלפרב, מו"ל העיתונים הלועזיים של מפא"י, סיפר לגולדה כי בסיור בגדה המערבית של התעלה שמע עם עמיתיו מפי מפקד בכיר, "לא פחות ולא יותר, שזו המלחמה הראשונה שניתנו בה פקודות לא מתוך חישובים אסטרטגיים אלא פוליטיים, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות אנשים". מסקנתו של עורך מעריב בעניין זה הייתה כי "יש צינורות יותר חמורים מאשר העיתונות אשר מרעילים את האווירה".
אבל המוטיב העיקרי בדברי העורכים, שהועלה שוב ושוב עם יותר משמץ התנצלות, נגע להלכי הרוח בציבור. החיילים שבים מהחזית והם מספרים מה קרה שם, אמר עורך הארץ,
גרשום שוקן. "אם החייל מספר שהושיבו אותו בטנק שיצא נגד המצרים בלי מקלעים - ועוד דברים כאלה שחיילים מספרים, שהיה בלגן - אלה דברים שאני חושב שאי-אפשר לבטל אותם כדברי רכילות [...] ברור שאנחנו מאוד-מאוד מעוניינים ואני חושב שמשתדלים לשמור על עמידה ולעודד עמידה, אבל אילו היינו סוגרים את העמודים שלנו בפני כל ביטוי של דברים אלה, שכיום בכל בית בישראל ובכל בית-קפה משמיעים אותם אנשים שהיו וחזרו משם, אילו היינו מסתירים את זה ומעלימים - אז קודם כל היינו פוגעים באופן יסודי מאוד באמינות של העיתונות הישראלית בעיני קהל הקוראים [...] העם בישראל היה מרגיש עצמו אילם, שאינו בא לידי ביטוי".
כאשר העיתונות תובעת שתהיה חקירה, הוסיף שוקן, "יש לזה השפעה יותר טובה על המורל מאשר אם היינו מורידים מסך ברזל על זה". עורך "על המשמר", יעקב עמית, הסביר לגולדה כי עליה להיות מודאגת מהלכי הרוח בציבור יותר מאשר ממה שנכתב בעיתונות. "העיתונות משמשת מעין טרמומטר [מדחום]. ועל-ידי שבירתו לא נרפא את המחלה [...] יש משהו המתרחש בתוך העם, בנבכי העם, והעיתונות נותנת [לכך] ביטוי, אולי לא מלא". אם העיתונות תשתוק, הסביר, יאמרו שאינה מבטאת את דעת הקהל.
"האחריות הלאומית", שאיפיינה בדרך כלל את העיתונות הישראלית בנושאי ביטחון, לא נמוגה גם לאחר רעידת האדמה באוקטובר. מעבר לצנזורה ולפנים משורת הדין קיבלו על עצמם העורכים מגבלות נוספות, אמר העורך פדהצור, "ונמנעו מחיטוט ומהשמעת ביקורת, בשעה שהביקורת הזאת הייתה עלולה ליצור רושם שאנחנו מחפשים לנו אשמים". וגם כשהסביר כי אסור שהעיתונות תאבד את אמינותה בעיני הציבור, הדגיש: "איני חושב שצריך ללכת ולכתוב הכל ולפתוח את העיתונות לכל מה שמתנהל בממשלה או בצבא".
דיסנצ'יק הודה כי במלחמה איפשרו העורכים לפרסם "דיווחים שידענו מכלי ראשון שהם לא מתאימים למצב האמיתי בחזית, ועזרנו במו ידינו ליצור מצבים שלא היו קיימים". חנה זמר, עורכת "דבר", העניקה צל"ש לעצמה ולעמיתיה על כך שבימי המלחמה, למרות כל מה שראו ושמעו בסיורים בשטח, גילו "התאפקות גדולה מאוד [...] שהיא אנטי-עיתונאית מובהקת". כשהזכיר נוח מוזס, העורך האחראי של
ידיעות אחרונות, את הדברים הקשים שהשמיעו זה על זה המפקדים באוזני העורכים, קטעה אותו זמר: "לא צריך לקחת את העורכים למפקדים". מוזס: "אבל אז היו באים אל העורכים. זו אווירה איומה. יש עניין גם מטעם החוגים הממשלתיים, ויש ביניהם כאלה שניצלו את ההזדמנות הזאת".
מרק גפן, מעורכי "על המשמר", הציע לחבריו שלושה כללים לסיקור ענייני הביטחון בעקבות המלחמה. האחד, הימנעות מפרסום סודות צבאיים שעלולים להועיל לאויב; השני, לא לעסוק בפומבי בתפקודם של מפקדים ובביקורת על התנהגותם בקרב, כול עוד הם משמשים בתפקידיהם; והשלישי, לא לפרסם דברים שעלולים לפגוע במורל הציבור.
משה ז"ק, העיתונאי הוותיק ממעריב, אף הרחיק לכת: הוא הביע צער על כך שהעיתונאים מטרידים את ראש הממשלה בשאלות הנוגעות לבדק בית פנימי, בשעה שהסכנות החיצוניות טרם חלפו, וגולדה היא "החייל הראשון במערכה המדינית שצפויה לנו". ז"ק אמר כי העיתונות חטאה ערב המלחמה כאשר "לא ראתה את הסכנה העיקרית", וגם עכשיו היא טועה בדרישתה המיידית לעסוק באחריותם של גורמים שונים למלחמה, במקום להתמודד עם סיכוני העתיד.
בנתחו את טיעוני העורכים כותב על כך פרופ' שלום: "איש מן העורכים לא העז לומר לראש הממשלה באורח חד-משמעי את האמת הפשוטה: תפקידה של העיתונות הוא לדווח לאזרחי המדינה על מחדלי הממשלה, והיא רשאית, ואפילו חייבת לעתים, לאחר בדיקה, לתבוע גם הסקת מסקנות אישיות נגד האחראים לכשלים. הדיאלוג הזה אינו מבטא אפוא את שעתה היפה של העיתונות בישראל".
בדיעבד התברר כי הכתבים בשטח הבינו טוב יותר מהעורכים שלהם כי מלחמת יום הכיפורים חייבה שינוי של ממש בסיקור הצבאי. כך בא לעולם זמן לא רב אחר-כך, בינואר 1974, הספר "המחדל", שבין מחבריו הכתבים הצבאיים איתן הבר מידיעות אחרונות ו
אלי לנדאו ממעריב. עימם היו גם עיתונאים בכירים כישעיהו בן-פורת,
אורי דן, אלי תבור, חזי כרמל ויהונתן גפן.
במבוא לספר הודו כמה מהכותבים שהם עצמם תרמו ערב המלחמה לשאננות, לביטחון העצמי המוגזם ולהתעלמות מהמציאות. "מה שמאחד אותנו הוא ההכרה המשותפת שלא ניתן לעבור לסדר היום על מה שקרה, שלא ניתן להמשיך ולהסתיר את האמת במערומיה, שלא ניתן למנוע מהאזרחים והחיילים את זכותם היסודית - לדעת", כתבו בפתח הספר. ועדיין, גם 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, כלל לא ברור אם כל הלקחים הופקו: האם כל העוסקים בסיקור הצבא אכן מבינים כי דווקא בשל חשיבותו הקריטית של הנושא, ה"חיטוט והשמעת הביקורת" דרושים שבעתיים?
