הצלע השלישית שאמורה לתמוך במיגור בעיית המסתננים והזרים היא משרד המשפטים. על-פי החלטת ראש ה
ממשלה לעצב מדיניות הגירה לישראל, משלים בימים אלה משרד המשפטים תיקוני חוק שאמורים להתמודד גם הם עם הגירת העבודה. 'הצהרת הנאמנות' עליה הוחלט לפני שבועות אחדים, ואשר מילאה לא פחות משלוש ישיבות ממשלה, היא חלק קטן ולא מרכזי ממכלול תיקוני החוק.
השינויים המהותיים יותר הם הערמת קשיים בפני כל מי שמבקשים להפוך לאזרחים ישראלים שלא מכוח חוק השבות. כל למשל קובע החוק החדש כי כל מי שמבקשים להישאר כאן בשל נישואין, בשל היותם פליטים או מבקשי מקלט ושלל תירוצים – כולם יעשו זאת כשהם מחוץ לישראל. המצב הקיים כיום בו רגע לפני שאדם מועלה על מטוס מגלים לו עורכי דין אינטרסנטיים שבעצם הוא פליט אמור להיפסק.
סעיף אחר נותן מענה לתופעה הנפוצה במגזר הבדואי בה נושא גבר אחד מספר נשים, לעיתים קרובות פלשתיניות, ותובע אזרחות ישראלית להן ולעשרות צאצאיהן. החוק החדש קובע כי נישואי ביגמיה ימנעו קבלת אזרחות מהאם ומהילדים. ועוד סנקציה: מבקשי מעמד קבע בישראל יצטרכו להוכיח איתנות כלכלית. התנאי הזה נועד כמובן לוודא שאינם מהגרי עבודה עניים וערמומיים אלא אנשים שבאו ארצה מסיבה שאינה כלכלית.
חבילת חוקי ההגירה נמצאת בדיונים אחרונים במשרדי המשפטים, הפנים, הביטחון וראש הממשלה. היא אמורה להגיע לשולחן הממשלה בשבועות הקרובים. אחר כך תידון בכנסת במשך כמה שבועות לפחות. בהנחה ש'ארגוני זכויות האדם' יעשו את הטררם המקובל תפרוץ סערה תקשורתית שתמתח את הדיונים עד סוף כנס החורף של הכנסת. ובקיצור, אם הקשחת חוקי ההגירה תיכנס לתוקף לפני האביב הקרוב, תהיה זו הפתעה.
מרכיב נוסף שלא נרשמו בו תוצאות ד כה הוא ההיבט המדיני. צוות אחר בראשות המנכ"ל גבאי, ובסיוע משרד החוץ, התבקש לבדוק פתרונות מדיניים לסוגיית המסתננים מאפריקה. רעיונות שונים הועפו לאוויר, אך פתרונות קונקרטיים עדיין אין.
ויש עוד סוגיות שלא נרשמת בהן התקדמות. חרף מחאות התקשורת והשמאל החליטה כזכור הממשלה (בצדק) להחזיר לארצותיהם את העובדים הלא חוקיים המגדלים ילדים בישראל. כל האינדיקציות מראות כי העובדים משתמשים בילדים כסוג של תעודת ביטוח. ישי ונתניהו, החליטו להבהיר שהילדים אינם כאלה. בפועל-אף לא ילד אחד הוצא או אפילו נתפס בידי הרשויות.
ברשות ההגירה מסבירים את העיכוב בכך שעדיין לא אותר מקום הולם להחזקת הילדים והוריהם בתקופה שבין תפיסתם לבין הוצאתם מהארץ. ההנחה היא שיתפתח קרב משפטי ממושך נגד פינוי המשפחות. כדי להימנע מהפסד טכני, כגון שחרור העצורים בשל תנאי מעצר בלתי הולמים, עושים ברשות את ההכנות לכך שהקרב יהיה אלגנטי. ישי עצמו שב והתחייב השבוע למהלך והבטיח שגם אם ראש הממשלה יורה לו למסמס את ההחלטה הוא לא יאפשר זאת.
נתניהו מצידו לא הורה למסמס אבל בהחלט מונע תהליכים מקריני עוצמה. "הרחקת השוהים תיעשה טיפין-טיפין, ואין תאריך יעד להרחקה", אומרים במשרדו. ובקיצור, לאט ובזהירות חוזר נתניהו על תקדים נוסף של קודמו. ממשלת אולמרט החליטה בשעתה לסלק 258 ילדים אך בפועל לא מימשה ולו צו גירוש אחד. נתניהו גורר את הדיון על ילדי הזרים למעלה משנה. יהיה מעניין לראות מתי תצא מכאן המשפחה הראשונה.
מעל כל ההתרחשות הזו מרחף כצל כבד החלק הרגיש ביותר והחשוב ביותר של מדיניות ההגירה והיא סוגיית 'איחוד המשפחות' בין ערבים ישראלים לערבים מיו"ש. לכל ידוע ש'איחוד המשפחות' הוא שם קוד ל'זכות שיבה זוחלת'. כלומר ערבים ישראלים רבים ניצלו את הסעיף המתיר להם לאזרח את בני זוגם כאמצעי להכניס לישראל מסות של פלשתינים.
בשנים האחרונות בלמה המדינה את התופעה באמצעות 'הוראת שעה זמנית' שחודשה מעת לעת. הנימוק הרשמי למניעת 'איחוד המשפחות' הוא החשש הביטחוני שכניסת המוני פלשתינים לישראל תביא עימה זליגה של תאי טרור. גם אם יש לא מעט בטענה הזו ספק אם היא תעמוד במבחן בג"צ. בפני שופטי העליון תלויות ועומדות עתירות של ארגוני זכויות אדם – איך לא - המבקשות לבטל את ההוראה הזמנית.
במשרד המשפטים יודעים שבמקרה הזה זמני לא יכול להפוך לקבוע, ועל כן גיבשו נוסחי חוק חלופיים. כיוון שהוראת השעה תפקע בתוך חודשים אחדים חייבת הממשלה להשלים את תהליכי החקיקה בפרק זמן קצר יחסית. חרב בג"צ מאיימת עליה. אין שום ספק שגם על העניין הזה תתעורר סערה. בשונה מעניין הצהרת הנאמנות, הוויכוח על 'איחוד המשפחות' באמת ייגע באופייה היהודי של המדינה והוא צפוי להיות מעניין. אך חשובה יותר השורה התחתונה:
מג"ב לא מונע את חדירת המסתננים; המכשול בין ישראל למצרים מתמסמס והולך; חוקי ההגירה ייכנסו לספר החוקים לכל המוקדם באביב; פתרונות מדיניים טרם נמצאו; אף ילד לא הועלה על מטוס וגם כשיתחיל התהליך הוא יתנהל "טיפין טיפין"; מאות אפריקנים משוחררים בפאתי הערים כדבר שבשגרה; 1,000 מסתננים לפחות פוסעים מעדנות לישראל מידי חודש; מאות אלפי עובדים לא חוקיים ממשיכים לשהות בישראל, והסוף לא נראב באופק.
"קטסטרופת עולם מה שהולך פה", אומר אילן חדידה קצין הביטחון של אילת. "רק באילת יש 3,000 או 4,000 מהם.בתחילה היו פה רק גברים. בהמשך הצטרפו הנשים. לאחרונה באים גם ילדים, חלק מהם ללא הורים (ברשות ההגירה מאשרים את קיום התופעה, א"כ). כולם מדברים אבל לא עושים כלום. אין שום שינוי במצב", מתמצת חדידה את התמונה.
בחדרי שופטי המשמורת נמשכת השגרה. "עבדאללה עבד אל רחמן חסן, אל נור מוחמד עיסה, אדם יחייא עבדאללה, קוברום פאסה, מנדה טקלי" והרשימה נמשכת והולכת. בינם לבין עצמם תוהים שופטי המשמורת מתי ואיך ייעצר השיטפון. חלקם מעלים רעיונות משל עצמם.
השופט אלעד אזר, שהיה בעבר יועץ לשר הביטחון וחיבר עבודה אקדמית בנושא, מציע לשתף פעולה עם האו"ם. לימוד הנעשה במדינות אחרות גילה לו שהאו"ם דווקא מביא קבלות בעניין הזה. השופט דן ליברטי סיפר לחבריו כי אם רק יקימו מחנה מגורים למסתננים שהם עצמם ייבנו אותו, ייצא להם החשק להגיע הנה. אולי כן ואולי לא.
בינתיים, שניים עד שלושה מיליון מחפשי עבודה אפריקנים סובבים את קהיר ומהווים מאגר מסתננים פוטנציאלי. צריך להתפלל שלא יתחשק להם לשחזר את יציאת מצרים.