פרשת צחי הנגבי מעוררת אי-נוחות ותחושת קלקול יסודית, ולא בגלל שאלת הקלון או שאלת עתידה של הקריירה הפוליטית של הנגבי. לא הפרשה לכשעצמה היא הסיפור כאן אלא כל הנלווה אליה והמסומל בה. משהו לא תקין אצלנו במערכת היחסים בין המשפט והצדק, משהו רקוב בין מערכת המשפט ומערכי השלטון, וסאגת הנגבי הבלתי נגמרת היא מין משל לכל זה. נתחיל מהפרט הכאילו שולי שמדובר בפרשה שמתגלגלת שמונה שנים. ברנרד מיידוף נעצר בניו-יורק בתחילת מרס 2009. משפטו נפתח כעבור כשבועיים, וב-29 ביוני נענה בית המשפט הפדרלי לבקשת התביעה, וגזר עליו 150 שנות מאסר. בשלושה חודשים וחצי סיימה מערכת המשפט שם לחקור, לשפוט, להכריע ולגזור דין, בפרשה מסובכת של תרמית ענק מול נאשם אדיר כוח ועתיר ממון. נכון, מיידוף הקל על חוקריו ושופטיו כשהודה ברוב סעיפי האישום. אבל היא הנותנת: אילו היה מיידוף איש עסקים ישראלי שיש לו אפשרות למשוך את משפטו על פני שנים ולהמשיך בינתיים לנהל את חייו ואת עסקיו, הוא לא היה מודה. ואצלנו הנגבי נחשד בעבירות פשוטות מאוד לחקירה - מינויים פוליטיים ועדות שקר - ובמשך כמעט עשור שלם הוא נושא בתפקידים בכירים ורגישים בכנסת ובממשלה, בתחילה כמה שנים בלי לדעת אם בכלל יואשם, ואחר כך עוד שנים בלי הכרעה אם הוא אשם או זכאי ואם היה או לא היה קלון במעשיו. ולפי הפרסומים מאתמול הפרשה עדיין לא הסתיימה, ושני הצדדים מתכוונים להגיש ערעור. הפרק השני במשל, הוא העובדה שמזה שבוע ימים יושב העם בישראל על הטריבונה באיצטדיון, וממתין במתח להכרעת השופטים בשאלה אם מי שנתן עדות שקר לפני שמונה שנים ראוי לייצג אותנו בכנסת. כאילו לא אנחנו אמורים להחליט מי ראוי לנו ומי לא ראוי, כאילו מדובר באיזה משחק כדורגל מותח או בסדרת ריאליטי טלוויזיונית. צירוף אינטרסים מוזר של אנשי משפט להוטים, פוליטיקאים עצלים או מפוחדים, ואנשי תקשורת רודפי דרמה, הפך את ישראל מדמוקרטיה למשפטוקרטיה. אין שום שאלה ציבורית, אין שום ויכוח מוסרי, אין שום דיון על יושרה ודוגמה אישית. הכול משפט. והערה שלישית: דיברנו על שמונה שנים, אבל בעלי זיכרון טוב יודעים שאיום של חקירות וכתבי אישום מרחף מעל ראשו של צחי הנגבי כבר 15 שנה, לפחות מאז פרשיית חברון-בר-און. האיום הזה הפך אותו לפוליטיקאי צייתן וידידותי למערכת המשפט. בהיותו שר המשפטים הוא נהג לשבח ולהלל את שמו של אהרן ברק בתדירות של אומר תהילים מקצועי בחצר קבר רשב"י. הנשיא ברק גמל לו במילות חיבה משלו. הכול ידעו, אבל איש לא העז לומר את זה בקול, שהנגבי לא יכול להרשות לעצמו עמדה עצמאית מול מערכת המשפט כי היא מחזיקה אותו בגרון. לכל אורך הדרך זה היה מאוד לא בריא ליחסי הגומלין בין הפוליטיקה והמשפט, אבל הסוף עצוב במיוחד: כל התמרונים וכל כריעות הברך מול מערכת המשפט הועילו רק כדי להרוויח זמן. הוא היה לוליין מעולה ומאלף מוכשר, אבל בסוף האריה אכל אותו. את הרמז העמום לכל הפוליטיקאים הצופים מן הספסל, אפשר לסכם במילים לא כל כך מנומסות אבל בהירות: אם אתה לא מיישר קו עם נגבי תגמור כמו הנגבי.