בעת הטלת הקלון על ח"כ
צחי הנגבי סיכמתי את דעתי על עונשו במילים הבאות: "המשפט ניצח. הצדק נוצח. חוקים נוקשים מרצים את הציבור בעת חקיקתם, והם נחשפים בקלונם בעת יישומם במקרה הבלתי צפוי".
המחוקק לא הגדיר במונחים משפטיים את הקלון. השופט חיים כהן הסביר בפסיקתו שהקלון המצדיק את הגבלת כשירותו של אדם לכהן במשרה ציבורית הוא, במהותו, "פגם מוסרי... המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר ענייני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם". איש זה, שקלונו ניכר במעשיו, לא ימצא את מקומו בקרב הציבור שומר החוק והמוסר. הוא יידחה לשוליו ובוודאי לא יעמד בראשו. אבל המחוקק לא סמך על הציבור שבחושיו הטבעיים ירחיק את העבריין, שקלונו ניכר לעין, מפעילות ציבורית, ולא יבחר בו לכנסת, ולכן חייב את בית המשפט להטיל אות קלון בנבחר ציבור, כאשר נמצא אשם בעבירה הנראית בעיני בית המשפט כראויה לגינוי בגלל קלונה.
חיוב בית המשפט בקביעת עמדה בדבר מהותה של העבירה כנושאת קלון או לא, הייתה אמורה להעיד על המחוקק שהוא סומך על שיקול דעתו של בית המשפט, אבל איפכא מסתברא. המחוקק, כידוע, איננו סומך על בתי המשפט. מפעם לפעם הוא שולל מהשופטים את שיקול דעתם ומכתיב להם את גזרי הדין שעליהם לגזור על עבריינים שעברו עבירות מסוימות. לכן אנו מוצאים בספר החוקים שלנו את עונשי המינימום, והכנסת טורחת עתה בחוק ל"הבניית הענישה", כדי שגזרי הדין יהיו תמיד כרצון המחוקק ולא כהבנת השופט.
כאשר הטיל המחוקק על בית המשפט את ההחלטה על היותו של מעשה העבירה כראוי להטלת אות הקלון על מצחו של הנאשם, הוא הכניס למעשה את הקלון כעונש נוסף למגוון העונשים המצוי בסמכות בית המשפט. אך בעשותו כן הוא לא הסמיך את בית המשפט לקבוע את גבולות העונש ומידותיו. הקלון הוא קלון, לא קלון על תנאי ולא קלון קל, לא קלון בר מחילה על-ידי בית המשפט (וצריך עיון אם ניתן למחילה על-ידי נשיא המדינה) ולא קלון לנצח. הוא קלון הנושא תוצאות מוכתבות מראש בספר החוקים, ללא כל אפשרות מצד בית המשפט לשנות את חומרתן.
כאשר בית המשפט מטיל עונש מאסר על נאשם, שאינו מאסר עולם, שהוא עונש חובה בגין רצח - רשאי בית המשפט לקבוע שהמאסר יהיה על תנאי, או במקרים מסוימים שירוצה בעבודות שירות. הוא רשאי להתחשב בתקופה שישב הנאשם במעצר עד למשפטו ולכלול אותה בתקופת המאסר, ויכול לעכב את תחילת ביצוע המאסר עד לפסק הדין שיינתן בערעור, או עד שהנשיא ידון בבקשת החנינה או ההקלה בעונש הצפויה להישלח אליו. לא כן עונש הקלון. תחולתו מיידית. תוצאתו נוראה. חברותו של הנגבי בכנסת נפסקת מיד עם הישמע גזר הדין. שובו לכנסת יתאפשר רק אם הציבור לא ישלים עם גזר הדין ויבחר בו שוב לכנסת. שנתיים יחלפו עד אז. בקשה לעיכוב ביצוע, כמקובל בעת הטלת עונש מאסר, לא תישמע בבית המשפט בגלל חוסר סמכות. אפילו העובדה שאות הקלון מוטבע במצחו ברוב דעות, ולא פה-אחד, איננה מקנה סמכות לבית המשפט לעכב את הטלת האות. אם בית המשפט לערעורים ישנה את החלטת בית משפט השלום ויקבע שנסיבות העבירה שבוצעה על-ידי הנגבי אינן מצדיקות את הטלת הקלון - מי ישיב להנגבי את התקופה הציבורית האבודה ומי יחזיר לציבור את הפירות האבודים משלילת פעילותו?
ולבסוף, המחוקק קבע בחוק העונשין תקופות התיישנות. הטעם לכך טמון בנכונות הציבור למחול למי שחטא בעבר ולא לזקוף לחובתו עוונות ישנים לנצח. לו נשפט הנגבי על עדות השקר סמוך למסירתה והיה מוטבע בו אז אות הקלון, ניחא. אבל כיום, שמונה שנים אחרי ביצוע העבירה, כאשר בעת ביצועה עוד לא בא לעולם התיקון לחוק יסוד הכנסת הקובע את התוצאה הדרסטית של השעיית חבר הכנסת שהוטבע בו קלון, וכאשר רוב, אם לא כל הציבור סובר שהנגבי נענש דיו בפועל, וכי התנהגותו מאז ועד עתה היא ללא רבב, וכאשר בית המשפט חסר סמכות לקבוע בנסיבות מסוימות שתקופת הקלון תיחשב מיום ביצוע העבירה וחסר אפשרות לשיקול דעת למיתון התוצאה - אי-אפשר להימנע מהמסקנה שצדק לא נעשה.
לכן סיכמתי את גזר הדין באמירה: המשפט ניצח. הצדק נוצח. נחמה פורתא היא תחושת הכאב של רבים מחברי הכנסת על התוצאה שיצאה מבית המשפט בגלל מעשה החקיקה שהם אחראים עליו. אולי עתה יתעשתו ובכל מקרה שבו ירצו לשלול מבית המשפט את שיקול דעתו יוסיפו, לפחות, פתח מפלט המאפשר לבית המשפט מטעמים מיוחדים לסטות מגזירותיהם הנוקשות.