עם כישורי המשחק הנדירים שלו ואישיותו המרתקת, השחקן עמוס לביא יכול היה להיות מרלון ברנדו הישראלי. אבל הוא כבר לא יהיה. המוות לקח אותו השבוע בחטף בגיל 57, כשהוא מותיר אחריו אבלים אנשי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, וגם קהל גדול שאהב לצפות בו על המרקע ועל הבמה. לביא היה שחקן עד כלות. התאים לו לשחק עד הרגע האחרון. בסבב שלו בין התיאטראות השונים, חזר לא מכבר ל'הבימה', שם החליף את אלי דנקר בהצגה 'המסילה לדמשק', ושם גם שיחק את תפקיד הפרידה שלו. היה זה בחזרות להצגה 'כי בנו בחרת', על-פי יוכי ברנדס, שאיציק ויינגרטן החל לביים לפני שבועיים. לביא, שחקן שהקרין עוצמה, אבל לא פעם הפגין נשמה של ילד, גילה סימני חולשה, הובהל לבית-חולים, שם התדרדר מצבו במהירות. כשהשיב את נשמתו לבורא, התגלה הסוד שנצר בקרבו בעודו ממשיך לשחק בבחינת ההצגה חייבת להימשך. לביא נפטר מסרטן ריאות. בגלל המלחמה ההיא ללביא, המתואר אחרי-מות כשחקן ענק שגילם עשרות תפקידים בלתי נשכחים, היה סיפור-חיים שיכול היה לפרנס בקלות תסריט לסרט נוגע ללב. כפעוט, עלה עם הוריו מלוב והתיישב בקרית-גת. כשהיה בן שבע, התייתם מאביו השוחט. דמות האב שכמעט ולא הכיר, רדפה אחריו עד פסגות הקריירה שלו ונשפה בעורפו כשגילם שורה של תפקידי אבות פטריארכאליים. ביניהם בסרט 'שחור' (שעליו קיבל את פרס אופיר בקטגוריית שחקן המשנה), בהצגה 'פוטו בגדד' (בתיאטרון באר-שבע) ו'תפוחים מן המדבר', שבה שיחק במרוצת שלוש שנותיה על במת תיאטרון בית ליסין. ה"קרית-גתיות" לא הרפתה ממנו שנים לאחר שעקר משם, כמי שלא הצליח לפרגן לעצמו להרגיש בין המקובלים. אבל את המכה האמיתית הוא חטף במלחמת יום הכיפורים, כשבשירות מילואים, מיד לאחר שחרורו מהסדיר, לקה בהלם קרב. ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים הגיע כאחת מדרכי ההחלמה. ב-82' דרך כוכבו כשגילם את דמותו של רחמו בסדרת הטלוויזיה 'מישל עזרא ספרא ובניו' ובעקבותיה רץ מסרט לסרט, הן בהפקות מקומיות והן בהפקות מחו"ל שצולמו בארץ. אבל הלם הקרב לא הרפה ממנו, ובין התפקידים השונים אף הטיל אותו באכזריות למחוזות הסם. "מאחורי סיפור ההצלחה הזה, של שחקן אופי מהשורה הראשונה, שהשתקם באופן מופלא מהתפלשותו עמוק-עמוק בביבי ההרואין, מסתתר, כצל מאיים, כאב רב", כתבתי עליו ב-95', בעקבות ראיון עמו. שש שנים קודם לכן הוא עלה על מטוס, יצא לגמילה בצרפת וחזר נקי. אבל הכאב לא הרפה ממנו ודרבן אותו להריץ את 'נגמל - סיפור חיים', הצגת יחיד. "סם זה ראשי תיבות של סוף ומוות", נהג לומר. אני לא חוזר לשם. אני רוצה לחיות". הוא כיכב אז בסדרת הטלוויזיה 'המונה דופק'. כביכול, סוף-סוף נחת במקום מרכזי לאחר תפקידי-משנה. אבל רק כביכול. "תראה את מי הזמינו לדבר בטלוויזיה על הסדרה", אמר לי בכאב. "הזמינו לשם את שחקני המשנה ולא אותי, כוכב הסדרה. אבל אם היו תופסים אותי עם מנת סם ברחוב, כל העולם היה חוגג עלי". את זה הוא אמר שנתיים לאחר שזכה בפרס על תפקידו כאב העיוור ב'שחור'. את זה הוא אמר קצת יותר משנה לפני שזכה בפרס אופיר כשחקן ראשי ב'נשים', סרטו של משה מזרחי. את זה הוא אמר כשלוש שנים לפני שזכה שנית בפרס שחקן המשנה על הופעתו בסרט 'קרקס פלשתינה'. כך היה עמוס לביא, מי שהטביע חותם על שורה ארוכה של סרטים, כולל 'מינכן', בבימוי סטיבן שפילברג. שניים, מהאחרונים שבהם, 'כבוד' ו'סרק סרק' (שבו גילם את ראש השב"כ), היו בבימוי חיים בוזגלו, שלא ידע שלשום את נפשו כששמע על מות אחד משחקניו האהובים.