בעוד שבכל מלחמותיה באויב הערבי נחלה ישראל ניצחון מוחץ - היא ניצבת חסרת-אונים אל מול גנרל-חורף. אחרי אסון הכרמל, שבו הוכיחה כי היא מתקשה לכבות שריפה קטנטונת - חוזר עכשיו ומקנן חשש חדש: שהיא גם אינה יודעת להתמודד עם מי-שיטפונות צפויים.
אחרי קיץ מתמשך מדי, משוועת המדינה המיובשת למים כאוויר לנשימה. אלא שכמדינה קייצית לכל דבר, היא אינה מוכנה כלל לחורף שבושש לבוא. ועכשיו, כשסוף-סוף הגיע, מקנן חשש כבד שנזקו רק יעלה על תועלתו.
כל התחזיות מעידות על בתים שקועים במים, על כבישים מוצפים, על עצים נעקרים ממקומם, על רמזורים שחדלים לפעול, על תאונות-דרכים עם נפגעים בנפש ועל הפסקות-חשמל ביתיות. אף שאין בדברים אלה כדי להשלים עם מוסמכות, הם עלולים, מן הסתם, לקומם כל מי שיקרא אותם.
אינטנסיביות ופרופורציה
אז נכון שישראל זקוקה למי-גשמים כדי להציל את אדמתה מחורבן, וגם נכון שמצוקה של מים תפגע, בסופו של דבר, בכולם. אבל, מה שהמדינה זקוקה לו הוא חורף גשום לאורך כל העונה, באורח אינטנסיבי ופרופורציונלי, ולא ימים מעטים של גשם סוחף, שיש לו אפקט הרסני. הדעת נותנת שרק בגשמים מדודים תוכל האדמה לספוג כראוי את המים הדרושים לה ולאפשר בכך את הבשלת הירקות והפירות הצומחים עליה.
איננה רוצה, חלילה, לפתוח פה לשטן, והלוואי שתהיה זו שנת-גשמים ברוכה. אלא שניסיון העבר, החוזר על עצמו, מלמד בכל פעם מחדש שלא כך הם פני הדברים. המציאות העגומה היא שמדינה שלמה מתבוססת במים, עם ירקות ופירות מושחתים באיבם מעוצמת ברד כבד הניתך עליהם. ואם לא די בכך, מדינה שאינה דואגת בזמן לקדם את פני הרעה הצפויה לה מעצירת הגשמים, גם אינה זכאית ליילל על שנות-בצורת. הרי ניתנה לה הזדמנות של פז להקדים רפואה למכה ולאצור, בעיתם, את המים במתקני-התפלה, ורק בשל מחדלה הנורא היא נמנעה מעשות זאת.
החורף, אומנם, עדיין בפתח, והלוואי שהשמיים יפתיעו הפעם לטובה ושמטח הגשמים לא יהיה חד-פעמי כבעבר. אבל, גם אז, במדינה שבה אין ניקוז ראוי של כבישים, שבה כל טיפת-גשם קטנה משתקת את הרמזורים בכבישים, שבה מרתפים מתמלאים במים ומכבי האש נאלצים לפנות בסירות את דייריהם - הנזק רב מן התועלת. ההוצאות, שאליהן נקלעת המדינה, רק עולות על ההכנסות; ולדאבון הלב, במדינה שכזו יש במקום גשמי-ברכה רק גשמי-קללה.
