לפני מספר ימים חתם שר התשתיות
עוזי לנדאו בשם ישראל הסכם עם ממשלת קפריסין היוונית בדבר סימון הגבול הכלכלי הימי בין שתי המדינות, כדי ששתיהן תוכלנה לנצל את אוצרות קרקעית הים - והגז בראשם - באופן מוסכם. לפתע קפץ עלינו רוגזה של ממשלת טורקיה. היא מתנגדת להסכם, כי זה לא נוסח על דעתה של ממשלת החלק הצפוני של קפריסין, שכבשה טורקיה בשנת 1974. כלומר טורקיה - שכבשה את החלק הצפוני של קפריסין והקימה בה ממשלת בובות - מצפה להכרה מצד מדינות העולם בצעדיה ויעניקו להם מעמד חוקי ורשמי, עד כדי הכרה ביכולתה להתנגד למגעים רשמיים בין מדינות ריבוניות וחתימת הסכמים ביניהן.
נדמה כי מהיום שירדה החוצפה לעולם, לא היה מעשה חצוף יותר מזה. ישראל - כדרכה בדיפלומטיה - מנסה להרגיע את העניינים ואולי לבוא להבנה עם טורקיה, במקום להזכיר לטורקים שעידן האימפריה העותומנית חלף עבר לו מן העולם, כי ריבונותם בצפון קפריסין לא הוכרה על-ידי אף מדינה בעולם וכי מעמדם הרשמי ככובשים אינו מקנה להם זכות לומר מילה וחצי מילה על קשריה של ממשלת קפריסין החוקית, הלגיטימית, עם מדינות אחרות. עם זאת, ניתן גם לציין בפני הוד רוממותו, ראש ממשלת טורקיה מר רג'פ טייפ ארדוע'אן, שאם הוא רשאי לכפות את האינטרסים שלו על קפריסין היוונית, לישראל יש זכות לא יותר קטנה לבדוק מה מגיע דרך הים למדינת הטרור שקמה בעזה, ומשט -
הומניטרי ככל שיהיה - אינו מצדיק את פריצת המצור הימי החוקי שהטילה ישראל על מדינת טרור זו. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא כעסה של טורקיה על ההסכם בין ישראל ובין קפריסין נותן לגיטימציה למהלכיה של ישראל כלפי "פעילי השלום" של המרמרה בסוף מאי השנה.
"תמימות" מתוקשרת
בלי שהתקשורת הישראלית והעולמית תיתן לכך פרסום רב, שבה ישראל לימים הקשים שקדמו למבצע "
עופרת יצוקה", כאשר שימשה מטרה למטר בלתי פוסק של פגזים וטילים הנורים עליה מתוך רצועת עזה. החלטת צה"ל להעביר לגזרת הרצועה גדוד טנקים ממוגנים נובעת מכך שבידי הפלשתינים מצויים טילי קורנט - טילים נגד טנקים מן הדור השלישי, העלולים לסכן באופן משמעותי את פעילות צה"ל ואת חייליו. גם חיל האויר שינה את אופן פעילותו בשמי הרצועה מחשש מפני ירי טילי נ"מ.
נראה כי התעלמות התקשורת העולמית מן ההסלמה בחזית עם עזה מכוונת, ומטרתה ליצור מצב תודעתי שבו לישראל אין רשות להגיב, כי בעצם לא קורה כלום. היעדרותו של ערוץ תקשורת ישראלי המשדר לרחבי העולם מה קורה בעוטף עזה, בולטת בימים אלה, כי בעתיד - כאשר ניאלץ להגיב - העולם כלל לא יידע על מה ולמה תוקפת ישראל את "האזרחים השלווים" היושבים בעזה "הנצורה" באופן כל כך "לא מידתי".
הכרה בינלאומית בפלשתין
לפני שבועיים החל תהליך מדאיג מאוד של הכרת מדינות העולם במדינה הפלשתינית על שטחי יהודה, שומרון ועזה, שגבולותיה הם על הקו הירוק ובירתה - ירושלים המזרחית. התופעה החלה בדרום אמריקה אבל נמשכת לאירופה, ועד היום היא כוללת כבר כעשרים מדינות. יש אצלנו מי שמרגיעים ואומרים כי אין זו הפעם הראשונה שהפלשתינים מכריזים על עצמאות, שכן כבר בוועידת המועצה הלאומית הפלשתינית שהתכנסה באלג'יר בנובמבר 1988 הכריז ערפאת על עצמאות, ואף אחד בעולם לא התרגש. גישה זו שגויה לחלוטין, שכן כיום עומדות מדינות רבות - בעיקר אירופיות - ליד מיטת הלידה של המדינה הפלשתינית, משקיעות במדינה זו מיליארדים רבים ומעוניינות לראות בתקומתה ובעצמאותה בהקדם האפשרי.
בניגוד לשנת 1988, יש כיום לפלשתינים מנגנוני שלטון, מערכת כלכלית, ארגונים אזרחיים, אמצעי תקשורת ונציגויות ברחבי העולם ובעיקר באו"ם, כמעט כמו למדינה עצמאית. וכפי שכתבנו כאן בעבר, מזה כמה שנים שהרעיון של הקמת מדינה פלשתינית קורם עור וגידים.
מצד שני, הולכת ישראל ומאבדת את ההשפעה שהייתה לה בקרב השכבה המנהיגה במדינות רבות. הפלשתינים, בשיתוף פעולה עם גורמים אנטישמיים מקומיים, מנהלים נגד ישראל מסע של דה-לגיטימציה חסר מעצורים, בעיקר במדינות ידידותיות לישראל: בימים אלה מתנהל מאבק של ידידי ישראל בעיר סיאטל שבמדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב, לבטל מסע פרסומת אנטי-ישראלי על גבי האוטובוסים המקומיים, באמצעות שלטים שתלה עליהם ארגון אנטי-ישראלי הזועקים: "לא למימון
פשעי מלחמה ישראלים בכסף אמריקני".
במדינות רבות סר חינה של ישראל, בעוד שהמדינה הפלשתינית היא "הכוכב העולה" בפוליטיקה המזרח תיכונית של מדינות אלה. לתופעה זו יש מספר גורמים:
האחד הוא שישראל לא השכילה עם השנים להציב תוכנית משלה לבעיה הפלשתינית, ולכן לכאורה הברירה הניצבת היא בין תוכנית הפלשתינית "המתונה", ובין תוכניתו של חמאס הקוראת לחיסולה של ישראל.
הגורם השני הוא גישה ביקורתית לישראל שבסיסה הוא אנטישמי, שעליו נבנים טיעונים הקשורים להפרת זכויות אדם, לפעילות צבאית לא מידתית במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה", להיזקקות לנפט הערבי ולהיחלשות התמיכה הפוליטית האמריקנית בישראל בשנתיים האחרונות. ניתן היה להתמודד עם גורמים אלה בשני אמצעים עיקריים: האחד הוא הנחת תוכנית מדינית כזו שישראל יכולה לחיות איתה - תוכנית שְמונה המדינות הפלשתיניות, שכל אחת מהן מבוססת על עיר (חברון הערבית, יריחו, רמאללה, שכם, ג'נין, קלקיליה, טול-כרם, וזאת בנוסף על עזה, כשישראל שומרת לתמיד את המרחב הכפרי כדי לוודא שהגבעות לא תהפוכנה ל"גבעות חמאס" כמו שקרה בעזה. האמצעי השני הוא הקמת ערוץ תקשורת לווייני ישראלי שיביא לכל בית בעולם את הרעיון כי ישראל נמצאת על מפת התקשורת ולכן גם על המפה הפוליטית.
ישראל הרשמית עסוקה במאבקים פנימיים ומפלגתיים על דברים חשובים, אבל אם הפוליטיקאים שלנו לא יתחילו להתייחס ברצינות לבעיות הנובעות ממסע הכפשה זה שבו נתונה ישראל, עלולה הזירה הבינלאומית להפנות את גבה אלינו ואנו נהפוך ל"מדינה מצורעת" ומדינות העולם יתחרו זו בזו בנקיטת צעדים שהן נגדנו.
מזל טוב
בשעה טובה ומוצלחת, לאחר תשעה ירחי לידה קשים ומסובכים, נולדה ממשלה חדשה בעירק. מאז הבחירות לפרלמנט שהתקיימו במרץ השנה, ניסו הקבוצות השונות בו להקים ממשלה אחת, שתייצג את מירב המסגרות התרבותיות (שבטים), הלאומיות (ערבים, כורדים, טורקמנים), הדתיות (מוסלמים, נוצרים ואחרים), והעדתיות (סונים, שיעים). הממשלה החדשה תכלול 42 שרים, אפילו יותר מאשר בממשלת ישראל. 29 ממשרות השרים עדיין לא אויישו, אבל הממשלה יוצאת לדרך להביא לעירק ביטחון פנימי, עצמאות ופיוס בין חלקי העם שמזה 7 שנים מנהלים מדיניות המעידה על חוסר בשלות דמוקרטית ובגרות פוליטית.
המשימות העיקריות העומדות בפני הממשלה החדשה הן השבת הביטחון הפנימי באמצעות מנגנוני ביטחון נאמנים למדינה ולא לשום מסגרת אחרת, ניהול יחסי חוץ עם המדינות השכנות - בעיקר עם אירן, סוריה וסעודיה - שיקדמו את עצמאות המדינה וימנעו התערבות זרה בענייניה, ניהול משק הנפט מתוך ראייה של טובת הכלל ולא של האינטרסים הפרטיים של מקבלי ההחלטות, והעיקר: חיסול השחיתות השלטונית והמעילות בכספים.
המשימות אינן קלות, אבל נורי אלמאלכי, ראש הממשלה, מכין את עצמו ואת ממשלתו לעמוד באתגרים הגדולים. נאחל לו מעל בימה זו הצלחה רבה. יש להזכיר לו כי בעצם אין בין עירק ובין ישראל שום סכסוך או מאבק, ולאמיתו של דבר - אין מניעה לייסוד קשרים ביניהן.
