בגיל תשע, בשנת 1950, עלה לישראל הילד יוסיפון פירוס מכורדיסטן שבאירן. לימים, הילד יוסיפון פירוס הפך ליוסף שילוח, בוגר המחזור הראשון בבית ספר למשחק "בית צבי" ברמת גן, שהוציא מתוכו דורות של שחקנים. ב-3.1.11, אחרי מחלה קשה מאוד, הלך מאיתנו יוסף שילוח, והוא בן ששים ותשע, ומתוכן כחמישים שנה על הבמה.
יוסף שילוח לא היה רק איש תיאטרון וקולנוע, אלא הוא ניתב את דרכו לפעילות ציבורית פוליטית. בפעילותו הפוליטית ניתן להבחין בשלושה מישורי מאבק השלובים זה בזה. הוא נאבק ללא לאות להעלאת קרנו של הציבור המזרחי, כשבד בבד הוא מטה כתף גם לשורה ארוכה של מאבקים למען אזרחי ישראל הערבים. יוסף שילוח ראה את השילוב במאבק לזכויותיו של המזרחי ושל ארץ ישראל השנייה המקופחת, עם המאבק של בן הארץ הזו המגדיר עצמו כפלשתיני. לשילוב הזה הוסיף נדבך חשוב, בהיותו תמיד גורם בולט ובעל נוכחות משמעותית במאבק לסיום הכיבוש וכינונה של מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל.
כאשר הממסד הפוליטי יצא נגד הבמאי מוחמד בכרי על סרטו "ג'נין ג'נין" וחוגי הימין הפגינו נגד הקרנת הסרט, היה זה השחקן יוסף שילוח שלמרות מצב בריאותו הקשה התייצב לימינו של בכרי, מתוך גישה שהסרט מביע מחאה צודקת נגד מציאות של כיבוש.
בפינת המזרחי המגוחך למורת רוחו, מצא עצמו יוסף שילוח מתועל על-ידי הממסד בתיאטרון ובקולנוע לפינה של המזרחי, ותמיד מה שיותר מגוחך ונלעג כדוגמת המזרחי ב"אלכס חולה אהבה". כבר בהופעתו בסרטו הראשון "משפחת צנעני" הולבש עליו התפקיד של מי שיציג אך ורק דמות סטריאוטיפית של מזרחי, שתהיה מה שיותר מוקצנת ואם אפשר לתבל אותה בתבלינים שיהיו מה שיותר חריפים בנלעגות ובגימוד של המזרחי על סף הכסילות.
אותה אליטה שהכניסה אותו לעולם הסרטים אך ורק לפינה של המזרחי המגוחך המאופיין במבטא כבד מאוד, מיהרה לכנות אותם סרטים כסרטי "בורקס", והצליפה בהם ממרום הסנוביות ללא רחם, שלדבריהם, מדובר בסרטים שהם תת-תרבות. וכאן אסגיר את חטאי: אני אוהב בורקס ואוהב את הסרטים שיוסף שילוח נתן להם מס ערך מוסף מתוך מודעות פוליטית וחברתית, מתוך מודעות שקיים מעמד מנוצל, קיים מיעוט לאומי מקופח וקיים עם כובש ועם נכבש.
אבד לישראל אדם יקר הביקורת שגימדה את רוב הסרטים בהם הופיע - כשמונים במספר - לא שכנעה את הקהל, שאהב מאוד את מה שעשה יוסף שילוח. הוא כבש אותנו בהופעה לצידו של שייקה אופיר האגדי ב"שוטר
אזולאי" של אפרים קישון, ב"חגיגה בסנוקר" ובעוד שורה ארוכה של סרטים, כאמור, שמונים במספר.
לצערי, אי-אפשר להתחמק מהקביעה הכואבת, ששחקן ברוך-כישרונות נתחם על-ידי עילית אשכנזית לתפקידים סטריאוטיפים ומוקצנים במיוחד, המעלים את המזרחי ה"אהבל" ואת המזרחי עילג הלשון, שאינו יודע מה מתרחש סביבו.
ליוסף שילוח כאבה ההדרה שלו ממרכז הבמה, הגם שהמעט אשר ניתן לו הצליח במידת מה להפחית את מידת הכאב והזעם שלו. המעט שניתן לו במיוחד ב"הילד חולם" של חנוך לוין בתיאטרון חיפה, וכן ב"האישה המופיעה שבתוכנו" חשף לקהל שחקן ברוך-כישרונות, שהתיאטרון בישראל קיפח אותו. ממש כשהיה כבר חולה אנוש, חש מי שחש נקיפות מצפון, והחליט לתת לו פרס על מפעל חיים ביולי 2009 בפסטיבל ירושלים.
המשפחה ב-3.1.11 כיבדה את בקשתו האחרונה של יוסף שילוח, שלא ייערך לו טקס לוויה. אני אישית הצטערתי. לישראל השוחרת תרבות, לישראל השוחרת דפוסי חיים של צדק חברתי, לישראל השוחרת שלום אבד אדם יקר ונחוש.