הדרישה המדינית המעשית מהערבי: הכר בציונות!

הציונות היא האידיאולוגיה הלאומית הרשמית של מדינת ישראל. לקביעה זו מצטרפת התפישה הרווחת בישראל, לפיה האידיאולוגיה הלאומית והקיום של המדינה ושל החברה חד הם. ישראל אימצה את הדגם הלאומי אזרחי, לפיו קיום של מדינה כמסגרת חוקתית מחייב את ההזדהות עם האומה. האם אין מקום לבחון את האפשרות להתיר את הקשר בין המדינה ובין הלאומיות בישראל ובכך לתקן את הדמוקרטיה בישראל, בה חיים מיעוטים לאומיים? המושג מדינת לאום, למעשה מתעלם מקבוצת מיעוט לאומית אחת לפחות. המדינה כיום, באמצעות זרועות הממשל והרוב הפרלמנטרי, מתאמצת לדחוס, לדחוק ואף להשכיח שלל זהויות אחרות ושונות. כך אנו מגיעים לשאלות ולתהיות לנוכח גילויים של מאבק על הגדרת הזהות של הקהילות, של קבוצות אתנו-לאומיות או של קבוצות אתנו-לאומיות-דתיות. הטלת השררה מלווה בהעמקת מחיצות ובהגברת האיבה. ארגון האומות המאוחדות מאתר בעולם כ-5,000 קבוצות אתניות המתפלגות בין כ-200 מדינות. בשני שלישים של המדינות קיימת קבוצת מיעוט לאומית אחת לפחות, ובה יותר מעשרה אחוזים של האוכלוסיה.¹ במדינת ישראל נמצאים בתחומיה לא עשרה אחוזים, אלא עשרים אחוזים של בני מיעוט לאומי פלשתיני, הם הגרעין העיקרי של האוכלוסיה, המוגדרת כמיעוט לאומי שאינו יהודי. נשאלת השאלה - אם הציונות כאידיאולוגיה רשמית של מדינת ישראל יכולה לחייב את המיעוט, האם היא אינה יוצרת התנגדות ומעמיקה את השסע בינה ובין האזרח שהוא בן למיעוט לאומי, אזרח השומר בנאמנות על החוקים האזרחיים? מעין זיתון ועד כפר סעסע אם הייתי פוגש היום את זקני עין זיתון שעל יד צפת אחרי שקראתי את ספרה של נתיבה בן יהודה, "מבעד לעבותות" (עמ' 248-243) על הוצאתם של שבעים שבויים בכפר, וכן על אש שנורתה לעבר תושבים שניסו לחזור לכפר ב-3.5.1948 - אני אמצא בוודאי כי יש להם נרטיב שונה, והם אינם יכולים לקבל את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של מדינת ישראל. אם אצפין צפונה לעבר מה שהיה פעם כפר סעסע אחרי שקראתי בספר "הפלמ"ח" (עמ' 5, 117-115) על רצח המוני בכפר, למרות שהתושבים הניפו דגלים לבנים; כפר שחווה לאחר מכן את האסון של פיצוץ בתים על תושביהם, נהרגו כ-60 איש, בתוכם גם נשים וילדים; המשימה הזו בוצעה על-ידי פלוגת הפלמ"ח מהגדוד השלישי בפיקודו של משה קליין בלילה שבין 14 ל-15 בפברואר 1948; כיום, על אדמת הכפר החרב קיים קיבוץ סאסא; לזקני כפר סעסע, לילדיהם ולנכדיהם קשה לקבל את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של מדינת ישראל, בה הם חיים היום. אני - שכואב את מותם של 6,000 מבני עמי באותה מלחמה - כואב גם את מותם של כפריי סעסע ועין זיתון ומבין שאף פליט מהכפר הזה אינו יכול לראות את הציונות כאידיאולוגיה לאומית רשמית של מדינת ישראל. אני - שכואב את מותם של שלושים וחמישה צעירים שביקשו להביא מזון לגוש עציון - כואב גם את התיאור של נתיבה בן יהודה: "אז הם (אנשי הפלמ"ח, א.ק.) קשרו להם את הידיים ואת הרגליים, וזרקו אותם למטה, בואדי העמוק מתחת לעין זיתון, וככה הם שכבו שם שני ימים...". אני מבקש שמדינתי תדע לכבד גם את הנרטיב של האחר, ולפתוח את לבנו גם לכאבו; במקום להכתיב זהות אחת מתוך עמדה של כוח, נפתח את הלבבות עם המילים של נתן אלתרמן מתוך "שירי מכות מצרים":

• כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּלַח,-
  אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שוֹתֵת,
  הוּא מַשְאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח,
  אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא.