בהמשך לשני מאמריי על חשבון הנפש הלאומי [ראה משמאל], אעיין הפעם בשאלת ההרתעה האסטרטגית של ישראל. היה לישראל מונופול של הרתעה אסטרטגית: חיל האוויר הישראלי יכול היה להכות בעורף הערבי מכות הרס, והם לא יכלו לגמול לישראל. שינוי מסוים קרה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר חיל האוויר התקשה לגבור על הטילים הרוסים שהמצרים קלטו. אבל, גם אז נשארה היכולת למכות אוויר קשות בעורף העומק של המדינות הערביות.
היום, בעידן הטילים הקרקעיים, חל שינוי מפליג. אלה יכולים לגמול הרס בעורף הישראלי, ואין יותר מונופול לישראל. זו מהפכה משמעותית, שהחברה הישראלית לא עיכלה ולכן שוגה בתפישה שאבד עליה הכלח. המשמעות של העובדה הזאת ראויה לתיקון מושגים: החברה הישראלית שוב אינה חברה מגויסת. התערערה נכונותה ויכולתה לעמוד באירועים מלחמתיים "עורפיים", מסוג ההתנסות שעברנו במלחמת המפרץ ובמלחמת לבנון השנייה. חברה לא מגויסת היא כטבעה של חברת רווחה מודרנית, נמוכה בכושר ספיגה. בין מקורבי
יצחק רבין יש הטוענים כי תגובות הקהילה לטילים המעטים של השליט מעירק - הן שהביאו אותו לשינוי עמדה מדינית ביטחונית. והמדובר הפעם לא בשלושים - אלא במאות טילים. והמדובר לעתיד נוגע חס וחלילה בנשק לא קונבנציונלי - כימי או ביולוגי או גרעיני.
זוהי פלנטה אחרת. תחת אופציה גרעינית מתנהגים אחרת. מול אופציה גרעינית ישראלית עמומה הבין סאדאת כי אי-אפשר להשמיד מבלי להישמד. ואם מוותרים על מלחמה כי אין סיכוי לנצח, הוא צריך לא את רוסיה אלא את אמריקה. המחיר הוא להציע שלום לישראל כנגד החזרת סיני. כלומר, מטרת-העל שלו הייתה להגיע לקשר עם ארה"ב. השלום עם ישראל היה המחיר. אבל ממשלת ישראל של
גולדה מאיר סירבה לדון בהצעותיו. סאדאת דבק במדיניותו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא בא לירושלים לעשות שלום. השאלה האסטרטגית העליונה היום היא האם יהיה נשק גרעיני לאירן. אז ישתנה מרחב התמרון והלחץ על ישראל, ואיתו האיזון האסטרטגי. הסיכוי למנוע מאירן אופציה גרעינית, אם יש בכלל, הוא ביצירת קואליציה, ברמות שונות ומשתנות של הסדרי שלום: מצרים-ישראל-ירדן-פלסטין-סוריה-לבנון-ארה"ב-סעודיה. זה הרכב ההרתעה החדש האפשרי מול אירן. ואולי זה לא רק מול אירן, אלא נוכח הציר האזורי החדש המתהווה מול ארה"ב - סין, אירן, טורקיה, המדינות המוסלמיות מחבר העמים ורוסיה. קואליציה של הרתעה מסוג אחר. קואליציה כזאת תאפשר לארה"ב ולאו"ם למנוע את הסכנה. אבל, נאמר שלא ניתן יהא למנוע את ההתחמשות הלא קונבנציונלית, או אז קואליציה כזאת היא כמעט הכרח. שלום עם חגורת המדינות הערביות הצמודות יצמצם וימנע את הסיכון.
בהיותו בירושלים, סאדאת אמר את האמירה הכי משמעותית: "I AM TALKING ON A BIG BIG PLAN". לדעתי, הוא התכוון לקואליציה כזאת. השגריר באסיוני אמר לי אז: "ישראל לא מאיימת על מצרים. האיום הוא אירן השיעית. אני הייתי בימי ההפיכה בטהרן. הם הבעיה שלנו ולא אתם". אבל לפוליטיקה הישראלית אין אסטרטגיה. יש לה
מתנחלים ולכן היא עיוורת לקלוט.
כל מי שעוסק במרכיבי הביטחון ברמה מקצועית, מבין שכל צד בסכסוך יודע שמלחמה זה דבר נורא. לכן, רמת המוטיבציה לצאת למלחמה היא מרכיב קריטי. יצירת תנאים שמנמיכים אותה היא מטלה מדינית ראשונה. הליגה הערבית אימצה את יוזמת השלום הסעודית, בתנאים שעליהם ראוי היה לנהל משא-ומתן, גם אם לא מקבלים אותם. אלא שממשלותינו סירבו לכך עד היום. בתנאים החדשים זו גם ההרתעה היעילה ביותר, כדי לא להתנסות במלחמת הטילים הגדולה, וגם הזולה ביותר. מדובר במחלוקת על 4,000 קמ"ר בגדה המערבית. פשרה מרחבית תפרוץ את הדרך לשלום עם סוריה, שתתרחק מאירן, ויהיה בסיס רחב לאותה קואליציה. כאן חשוב להבהיר שבדרך להסדרים אסור, כמובן, לשמוט מרכיבי זהירות. הסכמה מראש על הנושאים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים והתרבותיים של הסדרי השלום, והסכמה על "תקופת הוכחה" - היא השיטה הנכונה. נדיבות במפה הסופית - ועיקשות בתהליך. העיקרון - רכות במילים ונוקשות בתהליכים.
