את מי משרת בית המשפט העליון?

65 עמודים מילא השופט יצחק עמית בפרטי סיבות ונסיבות בניסיון להצדיק את החלטתם השערורייתית של השופטים להקל בעונשם של הנהגים המפקירים. לזכותו של השופט עמית ייאמר שהוא צפה את הסערה הציבורית שתקום ובעקבות כך ניסה להקדים תרופה למכה, למכה האנושה שמנחית העליון על מרכיב ההרתעה שבענישה, למכה על האמון ההולך ואוזל של הציבור בבית המשפט, אמון שכנראה לא מהווה מרכיב בשיקול דעתם של שופטי העליון. מה שבעצם חשוב לשופטי העליון זו האידיאולוגיה. אידיאולוגיה שהם תוצריה ומשרתיה. כדי לקדש אידיאולוגיה זו, הם קבעו שיש לקיים "אחידות ענישה שהוא עיקרון העומד בבסיס תורת הענישה, חשיבותו של עיקרון זה [קובע עמית] נעוצה בצורך להבטיח את קיומו של עיקרון שוויון הנאשמים בפני החוק ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי". וכך קבע ההרכב: "חרג המחוזי באופן קיצוני מהמקובל בנורמות הענישה של מקרים דומים". צריך רק להזכיר (אם צריך), כי מי שקבע את מדרג הענישה והנחה בהתאם את ההיסטנציות שמתחתיו, הוא העליון עצמו. ואם כבר אזר מישהו במחוזי אומץ לתקן את סולם הענישה הדרקוני לציבור, מצנן העליון בפסקנות את התלהבותו ובמילים אחרות אומר למחוזי – ראה את הנורמות שקבענו וקדש. אך מאידך-גיסא, נוהג העליון כקוזק נגזל וממעמדו המוצהר כקובע נורמות שיפוטיות, הפך לפתע כפועל במגבלות שצצו מאי שם. כמה נוח. "הגיעה העת להעלות את הרף בעבירות אלה, שנקעה נפשו של הציבור מהן", כותב השופט עמית בדם ליבו. ובהקשר לעונשו של שלום ימיני הוא "קורא למחוקק לתקן את החוק באופן שיבהיר אם העבירה [פגע וברח, או דרוס והפקר - א.נ.] מתייחסת גם לנוסע" - אחרת, אין לעליון נעבעך מרחב של שיקול-דעת משל עצמו להחליט על העונש ההולם על-פי הנסיבות. אז מס השפתיים שולם לציבור והמשפט כמנהגו ינהג. אמירה מוזרה זו של השופט עמית, תמוהה עוד יותר על-רקע אישורה של ועדת השרים לענייני חקיקה (חודש לפני מתן ההחלטה של העליון) את הצעת החוק של ח"כ משה מטלון, להעלאת העונש המרבי בתאונות "פגע וברח", משבע לעשרים שנות מאסר. כלומר, המחוקק עשה את שלו, אך העליון שהתעלם מכך, העדיף את ערכיו הישנים והטובים (בעיניו), גם במחיר סירוסו וכבודו של בית המשפט המחוזי. ואיך בכל זאת ניתן לתקן את המעוות אליבא דהשופט עמית? "העלאת הרף חייבת להתבצע בהדרגתיות ותוך קיומו של מדרג הגיוני בין עבירות שונות". מתי? מי? למה? יש להם זמן לשופטי העליון, דרכם לא אצה, ומה הם קרבנות הפגע וברח לעומת עקרונות המשפט הנעלים שאותם יש לקדש בכל מחיר?!

ואם נדמה שרק בענייני עבירות תעבורה גס ליבם של שופטי העליון, אז נדמה. וכדי להפנים שזו השקפתם בכל תחומי העבירות על החוק, נחתה (יום ב', 24.1.11) החלטה טרייה להקל בעונשו של עבריין מין. מדובר בנרקומן עבר, בן 46, בשם נפתלי אדרי, שביצע מעשה סדום בשלושה נערים. ב-2007 גזר בית המשפט המחוזי על אדרי עשרים שנות מאסר ותשלום פיצויים בגובה 70,000 שקלים לכל נער. האיש הוגדר על-ידי הגורמים המוסמכים כמסוכן ונקבע כי הוא "אינו מהסס להשתמש באלימות לצורך סיפוק צרכיו". בערעורו לעליון טען אדרי כי הוא סובל מ"התנכלות אלימה מצד אסירים אחרים, בין היתר בשל סוג העבירות בהן הורשע, והוא אף הועבר בשל כך לאגף מיוחד". כן ביקש להתייחס למצבו הבריאותי ולעובדה שבמהלך מאסרו עבר צנתור לב ואירוע מוחי (עובדות שהיו על שולחנו של השופט המחוזי במהלך המשפט). נכמרו רחמי העליון על העבריין והפחיתו שנתיים מעונשו. אך לא מדובר בשנתיים, מדובר בצורך הבלתי נשלט להקל על עבריינים. צריך לקרוא את הפסיקה כדי להבין את הפער בין מס השפתיים השיפוטי להחלטה בפועל: "המערער ניצל את מצוקתם ואת פגיעותם של שלושה קטינים, וחמור מכך את האמון שאלה נתנו בו, ובתואנות שווא והבטחות שונות הוביל אותם למקום מסתור אותו הכין מבעוד מועד ושם ביצע בהם עבירות מין קשות ומכוערות. מעשיו הנלוזים של המערער חרטו צלקות בגופם ובנפשם של הקטינים", כתבו השופטים בפסק הדין. אז כתבו. ואין כמו מאמר חז"לינו בנושא, כי כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר על רחמנים, וכך הם הדברים במציאותנו השיפוטית. כך, ממרומי בועתו, משרת בית המשפט העליון את האידיאולוגיה של עצמו, את מערכת הערכים שכפה על מדינתו ובראשה זכויות הפרט המופלגות, בדגש על זכויותיו של העבריין, שעדיפות בעיניו על זכותה של החברה לביטחון; ומי שפוצה פה ומצפצף, מתויג מיד כאנטי-דמוקרט וכפשיסט. מי המפסיד הגדול בסאגה השיפוטית הזאת? אנחנו, הציבור, אזרחי מדינת ישראל. האג'נדה השיפוטית הסופר-הומאנית שהרגה את ההרתעה מפני החוק ואוכפיו, ובכך תורמת את תרומתה הישירה למגמת העלייה בפשע לסוגיו. האם זו גזירה משמיים? כנראה שלא, אך לא ברור מהיכן תגיע הישועה כשהמערכת הפוליטית והאינטרסנטית מאפשרת לקבוצת משפטנים לכפות על הציבור ערכים שנויים עד למאוד במחלוקת.