כשלושים שנים רצופות שלט חוסני מובארק במצרים (מאז ה-6 באוקטובר 1981). בתקופתו גדלה אוכלוסיית מצרים מ-50 מיליון תושבים ל-84 מיליון. כ-40%. סיבה מספיק טובה כדי שהנשיא הקשוח הזה יורה למערכות המצריות, בעיקר למערכת החינוך, להטמיע את השלום עם ישראל בקרב כל תושב ותושב מיום היוולדו ועד בכלל, כי זה אינטרס עליון של המדינה הזו בעיקר אינטרס כלכלי. אבל הוא לא. אדרבה, מצרים של מובארק הייתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית וכפועל יוצא, גם אנטי-שמית. קראו לזה "שלום קר", למרות שקור דווקא היה, והרבה, אבל שלום... ומערכת החינוך? זו המשיכה ללמד שם את הפרוטוקולים של ציון בכל וריאציה אפשרית.
אמנים, בכל העולם כמעט, נחשבים למעצבי דעת קהל, אפילו יותר מפוליטיקאים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באמנים המתגוררים במדינה הערבית הכי גדולה במזרח התיכון. ולא רק, אלא ברפובליקה שבראשה עומד "דיקטטור נאור". כלומר, כזה שהאמנים עושים את דברו כאילו היו דברי אלוהים חיים. תורה מסיני ממש. אם תרצו, קוראן מ"חארם אל שאריף". ואף על-פי כן, היו אלה דווקא האמנים המצריים שהכריזו חרם על ישראל! מדוע? לא ברור, אולי מתוך דאגתם לפלשתינים ולזכויותיהם... אבל כל הצדדים הנוגעים לסכסוך (ומי לא?!) יודעים כי זה רק תירוץ. מדוע? מפני שאף מדינה ערבית לא דואגת לפלשתינים. אתם יודעים מה, אפילו הפלשתינים לא דואגים לפלשתינים. דאגה היא מהם והלאה. אבל האמנים המצרים, על-פי קודים מוסכמים עם נשיאם החבוב, הובילו וגררו אחריהם גם סופרים, משוררים, מדענים, בעלי עסקים ועוד. ומשם הדרך לחרם תיירותי על ישראל הייתה קצרה, מה שהוביל גם לנידוי של סחורה המגיעה מישראל והחרמת ישראל בתערוכות וביתנים שונים, הן במצרים והן במדינות אחרות בעולם שישראל הוזמנה להציג בהן.
ואיפה מובארק בכל הסיפור הזה? הוא לא מתערב, חלילה, כי במצרים שולטים הדמוקרטיה,
חופש הביטוי וחופש השיסוי ועלילות הדם. מבחינתו, מצב של לא שלום ולא מלחמה הוא הכי אידיאלי. ואיך לא, אם האיש הזה לא צידד בשלום של סאדאת ובגין למרות היותו סגנו של קודמו המנוח. זאת ועוד: במשך 30 שנות שלטונו הוא לא ביקר ולו פעם אחת בישראל למעט ב-5 בנובמבר 1995, בהלוויה של
יצחק רבין המנוח. וגם זאת לכמה שעות בלבד. וכאשר נשאל "אדוני הנשיא, מתי תבקר בישראל?", נהג להשיב "אינשאללה בקרוב, כשהבעיה הפלשתינית תיפתר". או שמא התכוון תיפטר...
בשישי האחרון הודיע מובארק על התפטרותו מהנשיאות. הוא לא עשה זאת בשל גילו המופלג או בשל מחלתו. הוא עשה זאת מפני חששו מההמון שדרש - ובצדק - דמוקרטיה, חופש, חירות ואם אפשר, אז גם לחם, מים ומלח במחיר סביר.
ירידתו מהבמה העלתה דוק של לחלוחית בעיניהם של כמה חסידים (שוטים) שלו כמו פואד, ביילין ושות'. הללו הכתירו אותו בסופרלטיבים שלא מהעולם הזה: "מנהיג חכם", "איש של שלום", "אחראי ליציבות במזרח התיכון", "אישיות עם ראייה כוללת", "איש של חזון", "אי של יציבות" וכו'. נו, טוף, נהג
יצחק שמיר לומר. ואני מוסיף: הלו, נסחפתם מעט, לא? מובארק הוא בסך-הכל דיקטטור באופיו ואינטרסנט לעצמו ולמשפחתו, לא לעמו. ה"בין חמישים לשבעים מיליארד דולר" שצבר בחשבונות הבנק הפרטיים שלו ושל ילדיו ורעייתו מאששים את הכתוב. אז לא צריך לרחם עליו יותר מדי. הוא את שלו עשה: גם הרוויח שלום עם ישראל, שחסך לו מיליארדים על ציוד צבאי, גם זכה בשל כך לתמיכה של למעלה מ-50 מיליארד דולר מהאמריקנים וגם הראה לעולם הערבי שהוא לא נתן כלום עבור השלום הזה, אבל קיבל הרבה מאוד. נכון, למעלה מ-32 שנים שלא נהרג חייל בגבול המצרי, וזה הרבה מאוד, אבל שלום איננו רק מילה או הגדרה, הוא ערך עם תכנים, עם מהות ובעל משמעות. מובארק נתן לו פירוש אחר, שונה, רחוק מהמציאות. רק לחשוב על נסיגה מהגולן לטובת שלום זהה עם סוריה מוציא את החשק לחלום.
במקרה של מובארק, וזה האבסורד וזה הפרדוכס, אין אפשרות להשתמש בפסוק "בנפול אויבך אל תשמח ובהיכשלו אל יגל לבך". זה קרוב, אבל לא מתאים במאה אחוז. מאידך-גיסא, מדובר בנשיא שבהתנהגותו לא איפשר לנו לברכו ב"ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם" [ברכות נח, ע"א]. וטוב שכך.
אני תקווה אמיתית שבמקום מובארק יבוא נשיא עם ערכים דמוקרטיים ושאיפה לשלום; נשיא שיגרור את עמי ערב אחריו ויביא לשינויים המיוחלים בכל המדינות הדיקטטוריות המקיפות אותנו. זה התחיל בתוניסיה, עבר למצרים ואינשאללה, כפי שנוהגים לומר שכנינו, זה יעבור כחוט השני ללוב, למרוקו, לסוריה, לתימן ולמדינות אחרות. ובא לעולם גואל.
