עד הרגע האחרון ניסתה ההנהגה הישראלית להחזיק את חוסני מובארק בשלטון. אזהרתו של נתניהו שמצרים תיפול לידי האחים המוסלמים אם ייערכו שם בחירות דמוקרטיות, אזהרה הנשמעת כל-כך הגיוניות, מופרכת. זה היה חסר-תקווה. אפילו ארצות-הברית האדירה עמדה חסרת-ישע מול הצונאמי - זעם ההמונים בכיכר. בסוף הסתפקו האמריקנים באופציה השנייה, הפחות טובה: כינון דיקטטורה צבאית פרו-מערבית. אך האם זאת תהיה באמת התוצאה? כשברק אובמה עומד מול מצב חדש, התגובה הראשונה שלו ראויה בדרך-כלל להערצה. אחר-כך באות מחשבות שניות. ושלישיות. ורביעיות. התוצאה הסופית היא תפנית של 180 מעלות. כאשר החלו ההמונים מתקהלים בכיכר תחריר, הוא הגיב בדיוק כפי שהגיבו רוב האנשים ההגונים בארצות-הברית, ובעולם כולו. כולם העריצו את הצעירים והצעירות האמיצים שהתעמתו עם המשטרה החשאית מטילת-האימה, המוחבראת, ודרשו דמוקרטיה וזכויות-האדם. איך אפשר היה שלא להעריץ אותם? הם היו בלתי-אלימים, הדרישות בפיהם היו סבירות, פעולתם הייתה ספונטאנית, היה ברור שהם מבטאים את רגשות הרוב הגדול של העם המצרי. בלי ארגון הראוי-לשמו ובלי מנהיגות, הם אמרו ועשו את כל הדברים הנכונים. מראה כזה נדיר בהיסטוריה. אין שוחרי-גיליוטינה הצמאים לדם, אין בולשביקים קרי-רוח המחכים בצל, אין אייתוללות המכתיבים את הפעולה בשם אלוהים. אז אובמה אהב את זה. הוא לא הסתיר את רגשותיו. הוא קרא לרודן, כמעט בגלוי, לוותר ולהסתלק. אילו התמיד אובמה בדרך זו, יכולות היו התוצאות להיות בעלות משמעות היסטורית. ארצות-הברית, המעצמה השנואה ביותר בעולם הערבי, יכולה היתה לחשמל את ההמונים הערביים, את המרחב המוסלמי, את כל מדינות העולם השלישי. זו הייתה יכולה להיות ההתחלה של עידן חדש לגמרי. אני חושב שאובמה חש בזה. האינסטינקט הראשון שלו צודק תמיד. במצב כזה מתגלה מנהיג אמיתי. אך אז באו המחשבות השניות. אנשים קטנים התחילו לעבוד עליו. פוליטיקאים, גנרלים, "מומחי ביטחון", דיפלומטים, פרשנים, שתדלנים, אנשי-עסקים, כל האנשים ה"מנוסים" - מנוסים בכישלונות - התחילו ללחוץ עליו. וכמובן, השדולה הישראלית בעלת העוצמה האדירה. "אתה משוגע?" - הם אמרו לו. להפקיר רודן שהוא מאנשינו? להגיד לרודנים שלנו בכל העולם שאנחנו נפקיר אותם בשעת צרתם? כמה נאיבי אתה יכול להיות? דמוקרטיה בארץ ערבית? הצחקת אותנו! אנחנו מכירים את הערבים! תגיש להם דמוקרטיה על מגש והם לא יידעו את ההבדל בינה לבין מנה של פול! הם תמיד יהיו זקוקים לרודן שישמור עליהם! בייחוד המצרים העלובים האלה! תשאל את הבריטים! וחוץ מזה, זה הכל קונספירציה של האחים המוסלמים. תראה ב"גוגל" מי הם! הם האלטרנטיבה היחידה. זה או מובארק או הם. הם הטליבאן המצריים. גרוע מזה, הם אל-קאעידה המצרית! אם אתה תעזור לדמוקרטים בעלי הרצון הטוב להפיל את המשטר, הרי תוך זמן קצר תהיה לך אירן שנייה, אחמדינג'אד מצרי בגבולה הדרומי של ישראל. ביחד עם חיזבאללה וחמאס, הם יפילו את כל המשטרים הערביים, מירדן וסעודיה והלאה, כמו אבני דומינו. מול מומחים אלה אובמה התקפל. שוב. ניתן בנקל לסתור כל פרט בסיפור הזה. הקש ששבר את גב הגמל המצרי נתחיל באירן. לפי הסיפור, האמריקנים הנאיביים הפקירו את השאה ואת המשטרה החשאית שלו, שאומנה על-ידינו, כדי לקדם את הדמוקרטיה. אבל האייתוללות השתלטו על המהפכה. הרודנות האכזרית של השאה הוחלפה ברודנות אכזרית עוד יותר של חומייני ויורשיו. זה מה שאמר השבוע בנימין נתניהו, כאשר הזהיר שאותו הדבר עומד לקרות במצרים. אך הסיפור האמיתי של אירן שונה לגמרי. ב-1951 נבחר באירן פוליטיקאי פטריוט בשם מוחמד מוצדק בבחירות דמוקרטיות - הראשונות אי-פעם בארץ זו. מוצדק לא היה קומוניסט, ואפילו לא סוציאליסט. הוא הנהיג רפורמות מרחיקות-לכת, שיחרר את האיכרים, ופעל נמרצות להפיכת ארץ נחשלת למדינה מודרנית, דמוקרטית וחילונית. כדי לאפשר זאת, הוא הלאים את תעשיית הנפט, שהייתה בידי חברה בריטית חמסנית, ששילמה לאירן תמלוגים מגוחכים. בכיכר המרכזית של טהרן הפגינו ההמונים למען מוצדק. התגובה הבריטית הייתה מהירה ומכרעת. וינסטון צ'רצ'יל שיכנע את הנשיא דווייט אייזנהואר שמוצדק יהפוך את אירן לגרורה של ברית-המועצות. ב-1953 חולל הסי-אי-איי הפיכה. מוצדק נעצר ונשאר במאסר עד יום מותו. הנפט הוחזר לבריטים. השאה, שברח קודם לכן, הוחזר על כנו והנהיג משטר של אימים, שנמשך עד למהפכה חומייני, כעבור 26 שנים. אלמלא ההתערבות האמריקנית זו, אירן הייתה הופכת קרוב לוודאי לדמוקרטיה חילונית וליברלית יציבה. אזהרתו של נתניהו שמצרים תיפול לידי האחים המוסלמים אם ייערכו שם בחירות דמוקרטיות, אזהרה הנשמעת כל-כך הגיוניות, מופרכת לא פחות. האם האחים המוסלמים ישתלטו? האם הם קנאים בנוסח הטליבאן? ארגון האחים המוסלמים נולד לפני 80 שנה, הרבה לפני שנולדו אובמה ונתניהו. במהלך השנים האלה, התנועה התיישבה והתבגרה. יש בה אגף ליברלי חזק, הדומה למפלגה המוסלמית הדמוקרטית השולטת בטורקיה בהצלחה כה רבה, ושאותה היא מבקשת לחקות. אם תקום מצרים דמוקרטית, היא תהווה בה מפלגה לגיטימית מן המניין, המשולבת בתהליך הדמוקרטי. זה, אגב, היה קורה גם לחמאס בפלסטין, כאשר ניצחה התנועה בבחירות דמוקרטיות - אלמלא היו האמריקנים, בהדרכת מנהיגינו, מפילים את ממשלת-האחדות שהוקמה ודוחפים את חמאס בכיוון אחר. המצרי המצוי הוא אדם דתי, אך האיסלאם שלו רחוק מהסוג הרדיקלי. אין כל סימן לכך שרוב הציבור, המיוצג על-ידי הצעירים בכיכר, יסבול משטר דתי קיצוני. הדחליל האיסלאמיסטי הוא בדיוק זה: דחליל. אז מה יעשה אובמה עכשיו? השבוע היו צעדיו פתטיים, בלשון המעטה. אחרי שפנה נגד מובארק, הוא הסכים פתאום שמובארק צריך להישאר בשלטון, כדי להנהיג את הרפורמות הדמוקרטיות. הוא שלח למצרים עורך-דין שהפירמה שלו ייצגה את משפחת מובארק (כשם שביל קלינטון שלח יהודים ציוניים מושבעים "לתווך" בין ישראל והפלסטינים). הרודן השנוא ינהיג דמוקרטיה, יחוקק חוקה ליברלית חדשה, יעבוד בשותפות עם אותם האנשים שהוא זרק לכלא ועינה באופן שיטתי? אשרי המאמין. נאומו הפתטי של מובארק שלשום היה הקש ששבר את גב הגמל המצרי. הוא הראה שאיבד כל קשר עם המציאות, ואולי אף לקה בנפשו. אבל גם רודן משוגע לא היה נושא נאום כזה אלמלא האמין שהאמריקנים עדיין לצידו. שאגות הזעם שעלו מהכיכר בשעה שהנאום המוקלט עוד היה בעיצומו, היו התשובה. היא לא הייתה זקוקה למתרגמים. אבל אמריקה כבר זזה. המכשיר העיקרי שלה במצרים הוא הצבא. הצבא הוא המחזיק עתה בידיו של המפתח לעתיד הקרוב. כאשר "המועצה הצבאית העליונה" התכנסה ביום החמישי, קצת לפני הנאום השערורייתי, ופרסמה את "ההודעה מספר 1", היו התקוות מהולות בחששות כבדים. המותג "הודעה מספר 1" ידוע בהיסטוריה. הוא אומר שחבורת-קצינים קיבלה לידה את השלטון. בדרך כלל היא מבטיחה דמוקרטיה, בחירות קרובות, שפע כלכלי וגן-עדן עלי אדמות. במקרים נדירים הקצינים אכן הגשימו את הבטחותיהם. אך ברוב המקרים יצאה מזה דיקטטורה צבאית מהסוג הגרוע ביותר. הפעם, ההודעה לא אמרה כלום. המועצה הופיעה בטלוויזיה והראתה שהיא נמצאת שם - כל הגנרלים העיקריים, בלי מובארק ובלי משרתו, עומר סולימאן. עכשיו הם תפסו את השלטון. בשקט, בלי שפיכות-דמים, בפעם השנייה תוך 60 שנה. כדאי לזכור את הפעם הראשונה. אחרי תקופה של מהומות נגד הבריטים, ביצעה קבוצה של קצינים צעירים הפיכה. הם היו ותיקי המלחמה נגד ישראל ב-1948, והסתתרו תחילה מאחורי גבו של גנרל ותיק ומעורר-אמון. השליט שהכל בזו לו, המלך פארוק, גורש. הוא עלה על היאכטה שלו באלכסנדריה והפליג למונטה קארלו. לא נשפכה אף טיפת-דם אחת. העם צהל. הוא אהב את הצבא ואת ההפיכה. אבל זאת הייתה מהפכה מלמעלה. לא היו המונים בכיכר תחריר. הצבא ניסה תחילה למשול באמצעות פוליטיקאים אזרחיים. אך אלה נמאסו במהרה. קצין צעיר וכריזמטי, אלוף-משנה גמאל עבד-אל-נאצר, הפך למנהיג העליון. הוא הנהיג רפורמות מרחיקות-לכת, החזיר את הכבוד למצרים ולעולם הערבי כולו - והקים את הדיקטטורה שנפחה את נשמתה אתמול. קול "העולם הזה" האם הצבא המצרי יחקה דוגמה זו, או שינהג כפי שנהג הצבא הטורקי כמה פעמים, כאשר תפס את השלטון והעביר אותו לידי ממשלה אזרחית נבחרת? הרבה יהיה תלוי באובמה. האם יתמוך בהנהגת דמוקרטיה, כפי שליבו יאמר לו בלי ספק, או שמא ישעה לעצתם של ה"מומחים", והישראלים בכללם, שיגידו לו לסמוך על דיקטטורה צבאית, כפי שעשו הנשיאים האמריקניים זה זמן רב? כך או כך - ההזדמנות החד-פעמית של ארצות-הברית, ושל אובמה באופן אישי, לשמש מופת לעולם על-ידי מנהיגות מבריקה ברגע ההיסטורי, כאשר התחילה המהפכה לפני 19 ימים - הזדמנות זו הוחמצה. לנו, הישראלים, יש לקח נוסף מההיסטוריה. כאשר ביצעו "הקצינים החופשיים" את מהפכתם ב-1952, נשמע בכל ישראל רק קול אחד שקרא לתמוך בהם. זה היה קולו של "העולם הזה", שאני הייתי עורכו. הממשלה עשתה את ההפך, וההזדמנות ההיסטורית לרכוש את לבו של העם המצרי אבדה. חוששני שעכשיו נחזור על השגיאה. הצונאמי נראה בישראל כאסון-טבע מפחיד, ולא כפי שהוא: הזדמנות נהדרת לכרות ברית עם העם המצרי.