לפני כחודש, הצטרפנו לסיור שאירגן עוזי דיין בעיר האבות, חברון. עבורי, זו הייתה חוויה מהממת. כה עזה, שלא יכולתי להכיל את מלואה בביקור אחד, וברור שאחזור לשם שוב. ממה שזכרתי, המבנה שמקיף את מערת המכפלה היה פעם ניצב בלב ערימות חול ואבנים, העיירה הקטנה הייתה מכוערת ובתיה היו פזורים פה ושם. הפעם הפתיעה אותי הקריה החדשה (קרית ארבע) שנבנתה ליהודים ששבו לעיר בה קנה אברהם אחוזת קבר, ולכן האדמה בה היא קניין ראשון של היהודים (שאז נקראו "עבריים") בארץ ישראל. היא מטופחת, עם עצים נטועים בה, שרוח אופטימית נושבת בצמרותיה. הסיור החל בחפירות ארכיאולוגיות בהן נחשפו ממצאים מלפני ארבעת-אלפים שנה. המשכנו לצעוד ברחובות שהיו פעם משכנם ורכושם של יהודים, שנטבחו בטבח בחברון, והפכו למשכנם של ערבים. לאחרונה, משום שהערבים לא איפשרו מעבר של ישראלים ברחובות אלה, פשוט רוקנו אותם מתושביהם, וכעת, כשחיילינו פוקחים עין בפינות הרחוב - כמו בעיר העתיקה בירושלים - כעת אפשר לסייר בתוואי מוגבל, ולראות את מה שהיה שלנו, ונגזל על-ידי פורעים ערבים. המשכנו בביקור בבניין "בית הדסה" - בית החולים הראשון בארץ שהקימו נשות הדסה, שהפך למוזיאון לתיעוד המאורעות וההיסטוריה של יהודי חברון. צילומי הטבח המוצגים שם לא משאירים מקום לדמיון. כל מרקם החיים היפה שהיה קיים בחברון מאות שנים בין יהודים לערבים נמוג באחת. היהודים היו כה בטוחים שדבר רע לא יאונה להם, ששלחו בחזרה את פלוגת הכוח העברי שהגיעה לשם לפני הפרעות, באומרם שאינם נזקקים להם. הביקור במתחם מערת המכפלה הדהים. למרות שישראל "כבשה" את חברון, היא אינה בידינו. לישראלים אסור להיכנס למערה עצמה וגם לא לחדר לזכר יצחק ורבקה, שממנו ניתן לרדת למערה. אליו ניתן להיכנס רק שלוש פעמים בשנה. בלית ברירה, הפכו הישראלים את החצר הפנימית למקום תפילה, מקורה ביריעות ברזנט, שהספיקו כבר להתבלות ולהיקרע, אך המדינה לא מעזה להחליפן כדי לא לעורר מהומות. וכך מתפללים שם בגשם ובקור, כשהרמקול של המואזין מחריש אוזניים אך ורק כדי להפריע להתכנסות יהודים שם. כשבעצם בכלל אין דיירים ערביים בקוטר של קילומטר... הבניין המפואר שהקים הורדוס מעל ומסביב למערת המכפלה, נשאר על תילו יותר מאלפיים שנה. שלא כמו בניין בית המקדש שנהרס, ושרד רק קטע מהחומה החיצונית שלו. כשעומדים בראש הגבעה, ניתן לראות את כל הבנייה של חברון הערבית החדשה. כיצד? הבתים החדשים כולם לבנים. העתיקים, שמספרם מועט ביותר, צהובים. תנופת הבנייה הערבית בחברון החלה בשנים האחרונות, ושלא יספרו לכם שהם גרים שם מקדמת דנא. סכנת בכייה לדורות העיר יכולה הייתה לפרוח כלכלית, לו איפשרו תושביה הערבים לבקר בה חופשי ללא יראת מרצחים. לו לא היו חיילים צריכים לשמור על חיי התושבים הישראלים והתיירים הפוקדים אותה. כרגע - לא ניתן לקנות מזון או משקה שם. זה פשוט מרגיז, שאנחנו כביכול הכובשים, אך ידינו אסורות מלעשות מעשה "שמא יתרגזו הערבים". איפה הגאווה הלאומית, איפה עמוד השדרה? מדוע אנחנו כה יראים ממה שיגידו הגויים, ומניחים להם להחליט עבורנו מה יהיה גורלנו? האופי היהודי של הגטו לא יצא מתוכנו, ועדיין לא הכרנו בעוצמתנו-שלנו, בכוחנו להחליט ולעשות. אם אנחנו נמצאים כיום בארץ אבותינו, ובכך ניצלנו משואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, הרי שומה עלינו לטפח בקרב הילדים את התחושה של העבר שמחבר אותנו לכאן. לא הגענו לכאן כמו הערביים במאה השביעית לספירה. אנחנו כאן מאז אברהם אבינו, וחזרנו לכאן כעם מלוכד לפני 3,200 שנה. לנו זכות הראשונים על האדמה הזאת. ובראש ובראשונה על האדמה שנרכשה בכסף מלא בחברון ובירושלים. מה שנחמיץ ולא נעשה כעת - יהפוך לבכייה לדורות. והגיע הזמן לנער את ילדינו מחוסר הדעת שלהם, ולחבר אותם מחדש לשורשים שלהם. כי זוהי מהותנו, זוהי ארצנו, ואין לנו אחרת. ובחברון לא יושבים "אנשי שוליים קשים" כדברי יוסי ביילין בימים אלו ב"ישראל היום", אלה אנשים קדושים שמקריבים את חייהם ונוחותם כדי להגשים את ייעודם האמיתי של כל בני ישראל. למה חברון? כי היא המקום הקדוש ליהודים הקדום ביותר בארץ ישראל.