הטלטלה המתרחשת לעינינו בחברה המוסלמית, אינה מקרית. היא אומנם לא נצפתה על-ידי המומחים, וחמור מכך, לא על-ידי המנהיגים, וזה מעיד על רדידות המנהיגים ועל כלי העבודה הלקויים שמשתמשים בהם שני הגורמים האלה.
מנהיגי העולם המערבי העשיר, בנו לעצמם ולנו, ומתחזקים בממוננו, מנגנוני איסוף וניתוח יוקרתיים, אבל בעלי תועלת מוגבלת. המנגנונים המכניים האלה מעניקים לפוליטיקאים תרוץ נוח לכל כשל בהבנת הנראה והנשמע מסביבם מחד-גיסא, ומאידך-גיסא משחררים אותם מהחובה לעשות הערכות עצמאיות משלהם. הם מעבירים את האחריות שלהם למנגנונים שמספקים להם את ההערכות. כך נוצר המצב שבו עוסקים הפוליטיקאים בגופם של פוליטיקאים, מנהלים וקצינים יריבים, שמהווים יעדים מוגדרים שניתן לאסוף עליהם מידע ולנתחו, ודורשים לגביהם מידע, ולא בדופק החברתי שמהווה יעד מעורפל וקשה להבנה ולניתוח.
אשר על כן, מיהר
גבי אשכנזי להגן על כישלון הניתוח שלו בתרוץ המתבקש, שבלתי סביר לצפות ממנו שיחזה את מה שהרמטכ"ל המצרי לא חזה. התרוץ הזה מפיו של בעל תדמית של רמטכ"ל מוצלח, מדאיג! שכן זה מעיד עד כמה משאבי ומאמצי האיסוף והניתוח מופנים על-ידי מקבלי ההחלטות ליעדים מוטעים. כל מה שנאסף על חוסני מובארק בעמל ובדמים, באחת מושלך לפח.
תפקידו של הרמטכ"ל המצרי הוא לעסוק בסכנות החיצוניות שאורבות למצרים, שאחת מהן זאת גם ישראל, ולא בהלכי הרוח החברתיים שבתוך מצרים! תפקידו של הרמטכ"ל הישראלי הוא לעסוק בסכנות החיצוניות שאורבות לישראל, שאחת מהן זאת גם מצרים! ולכן מצופה ממנו שיתעניין בהלכי הרוח בתוך החברה המצרית יותר מאשר הרמטכ"ל המצרי!
מנגנוני האיסוף והניתוח שאשכנזי עמד בראשם עד לפני כשבוע, כשלו כישלון מוחלט בחיזוי התהליך שהוא יעדם העיקרי! זאת עובדה שאסור לטשטש! לכן, אין גם שום סיבה להאמין לטענת אשכנזי, שהוא אכן הכין את הצבא למשימות העתידיות אל מול הסכנות האמיתיות! התנהלותו היחצנית המוגברת של אשכנזי במהלך מחצית הקדנציה השנייה שלו, רק מגבירה את החשש הזה. הנחמה היחידה היא, שבמקרה הזה, גם אם אשכנזי היה מניח לפני ההנהגה המדינית ניתוח וחיזוי מדויקים, ספק אם אלו היו מתקבלים, וספק אם היה נעשה בהם שימוש מעשי ומועיל לישראל. ישראל, גם במקרה כזה, הייתה יושבת בצד מבלי לעשות מעשה.
מבחינת ישראל, עדיף שטלטלה זאת מתרחשת היום. זה מעמיד במבחן אמיתי את יציבותו של הסכם השלום ואת היחסים עם מצרים. לטלטלה החברתית שעוברת היום על החברות המוסלמיות בעלות האוריינטציה המערבית, יש ודאי מספר סיבות, חלקן גלויות וחלקן סמויות, כולן מתנקזות אל אפיק שיוצר את הקיטוב החברתי ואת ממדי הניתוק בין מסת החברה לבין השלטון שעליה.
המשטרים והמבנים החברתיים האלה הם תוצרים נבנים ומטולאים, מתוצאות מלחמת העולם השנייה, מאבקי המלחמה הקרה שלאחריה, קריסת החברה הקומוניסטית והשתלטות הקפיטליזם המשולב בשיטת המשילות הדמוקרטית. הקפיטליזם הבסיסי הוא ברירת המחדל הדרוויניסטית של החברה והכלכלה האנושית. החולשות האנושיות יצרו אותו כדי להניע את הכלכלה, וגזרו עליו לטפח עוני מבלי יכולת להתמודד מולו. "חזונו" היחיד של הקפיטליזם הוא הממון. החזון האחרון שקרס לאחר שגבה מחיר כבד, היה הקומוניזם. מה שהותיר את החברות ללא חזון, למעט החזון הישן הלעוס אך הבלתי מתכלה - חזון הדת.
עד לפני כשלוש-מאות שנה, הדת הייתה מציאות חיים מחוברת לשלטון וסיפקה מענה רוחני וסוציאלי לרוב העני, כשהחיבור לשלטון איפשר למיעוט להתעשר ולהניע את הכלכלה, תוך מאבקי שליטה כוחניים פנימיים ובינלאומיים, בלתי פוסקים. החזון הדתי שקרס באירופה ובאמריקה, בשילוב עם שלטון דמוקרטי ושחרור הידע להמונים, איפשר לקפיטליזם לשגשג, הרחיב את מעגל העושר לחברות שלמות למדינות, והאדיר את עושרם של היחידים. אלא שמנוע העושר בעיקרו, אינו מייצר יש מאין. עיקרון ההנעה שלו בנוי על איתור וניצול. בתרגום המעשי: על חשבון מי שאין לו את היכולת העצמית, בין אם זה מעיוורון בין אם מבורות או מעוני. המנגנון הזה, שהפך למזין את עצמו, קיבל תנופה רבה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה, תוך יצור ניצול אמצעי מדע, תחבורה ותקשורת משתכללים, התרחב והתפשט לממדים חסרי-תקדים ויצר גם פערים שכמוהם לא היו.
החזון האנושי המערבי סובב כולו סביב שני מניעים, החופש ועשיית עושר, כמעט בכל מחיר, וניצולו. כאשר מרבית האנרגיות של הפרט והחברה מנותבות אל המטרה הזאת. בהיעדר חזון משמעותי אחר, ותוך ניצול תוצרי עושר ליצירת עושר נוסף, הפך המערב לחיית טרף תאוותנית בתחפושת יפה של חופש ודמוקרטיה. משאבי הטבע אותרו בכל מקום אפשרי, הופקו ונוצלו ביעילות הקפיטליסטית הידועה, בתשלום מינימלי אפשרי. כדי להאריך את התהליך הזה (לקנות שקט), עשתה השיטה נטולת החזון את מה שהיא "מיטיבה" לעשות - שילמה, שיחדה והעשירה מאוד מעטים, בעלי יכולות שליטה, כדי שיאפשרו, בשכנוע ובסיוע מינימליים, במקרה הטוב, ובכוח ובאכזריות במקרה הרע. מה שמתרחש בימים אלה במרחבנו, הוא עדות ממשית לכך שהשיטה המועילה הזאת הגיעה לכדי מיצוי, היא אינה אפקטיבית!
איני יודע אם הנשיא אובמה הוא אידיוט או מהפכן בעל חזון, אבל שתי האפשרויות האלה מטילות ספק גדול בקשר להתנהלותו. על-פי כללי הקפיטליזם הבסיסיים, הנשיא הזה פועל נגד האינטרסים הישירים של החברה שהוא נבחר לעמוד בראשה, ונגד עשיריה. תיאוריית הדומינו בנויה על הידיעה שמה שתואר לעיל זה המצב החברתי שהתהווה במדינות העניות. ולכן הטלטלה הזאת תלך ותגבר, וגם אם הדליקה תכובה לפרק זמן כלשהו, מהלכיו של אובמה אינם ברורים ולא נראה כרגע שהם מכוונים לכיבוי הדליקות. המסקנה הנובעת מכך היא, שהסיכוי של אובמה להיבחר לכהונה השנייה נמוך, ואם בכל זאת ייבחר, ספק אם ישרוד! שהרי המנגנון הקפיטליסטי שמתחזק את אמריקה חזק ונצחי מכל פוליטיקאי בן-חלוף, גם אם יש לו חזון ובעיקר כשהוא אידיוט!
למה אני טורח לספר לכם את כל זה?
כדי להראות שלא מספיק לדעת מתי מנהיג איסלאמי נכנס לשירותים, או מתי הוא פותח חשבון נוסף באיזה בנק שוויצרי, למרות שזה מידע חשוב. אפשר וצריך, גם בלי אמצעים יקרים, לנתח ולהבין תהליכים חברתיים באמצעות מעקב שיטתי ומתמיד. מעניין כמה היסטוריונים אנתרופולוגיים, או סוציולוגיים אזרחים, ואפילו סופרים העסיק אשכנזי (לצד המזרחנים והקצינים בוגרי הסיירות למיניהן) במרכזי האיסוף והניתוח? ואלה שישנם - מהו החזון שמנחה אותם?
מדינת ישראל שקועה עד לצווארה בתוך ביצת השיטה הקפיטליסטית. מאחר שיצירת ואגירת העושר, אינן בגדר חזון מספק, מהלכי הפוליטיקאים גם אצלנו מנותבים כך או אחרת על-ידי יצרני עושר. אלה מניעים את עיקר הכלכלה שלנו, והם זקוקים לאותו השקט, וגם כאן השיטה הדמוקרטית מעניקה לפוליטיקאים ולמקבלי החלטות את המפתחות לאמצעים הציבוריים. חלק מהאמצעים הנשאבים מהקופה הציבורית על-ידי יצרני העושר, מנתב את עצמו, כך או אחרת, כדי להשיג גישה למפתחות ולאמצעים אלה, תוך הסתייעות במנגנוני הטעיה ושכנוע מגוונים שהקימה וטיפחה השיטה. בעלי השפעה ושליטה "אוחזי מפתחות" כאלה, נמצאים בכל שדרות הפוליטיקה, בכל מערכות הצבא, בכל משרדי הממשלה ובכל מנגנוני המשק המונופוליסטיים.
בהיעדר חזון, הקפיטליזם הופך לחזון הנפרץ, וכך מתחזקות גם הקבוצות החברתיות היותר מאורגנות, כאשר השיטה מעודדת גם אותן להשיג לעצמן אמצעי תמיכה הישר מתוך המאגר הציבורי. גילויי השחיתות שאנחנו נחשפים להם בשנים האחרונות, אינם דבר חדש! בהיעדר החזון נפקדת גם האחריות, וזה מתעצם! ומדאיגה המחשבה שמה שנחשפנו אליו הוא רק קצהו של קרחון עצום ורב, שאינו בר-המסה.
אם מקצת מהערכותיי אלה נכונות, לא מן הנמנע שאמירותיו של הרמטכ"ל היוצא על חוזקו של הצבא, מנותקות מהמציאות החברתית שנשאבנו לתוכה! במקרה ה"טוב" הוא טועה ומטעה. במקרה הגרוע הוא ייצר מסך אבק כדי להסתיר את המציאות. שהרי, לא צריך להיות מזרחן דגול כדי לנתח את הסחרור המצרי: שלטון הצבא אינו פתרון קבע, אבל מרגע שהמטכ"ל המצרי קיבל לידיו את השלטון על מגש של כסף, אנשיו מבינים את הפוטנציאל החד-פעמי שנפל לידם, ויקשה עליהם מאוד לוותר עליו. העם המצרי השליך אומנם את מובארק, אבל הוא לא התקרב במילימטר למטרתו! הקפיטליזם המצרי, עשירי המדינה, לא יוותרו על מקורות העושר ועל האופציות החדשות שנפתחו להם כדי להוסיף ולחלוב את המערב. ומאחר שחזונו של הקפיטליזם כל כולו ממון, ההתפתחות הצפויה היא חזרה לשיטה הידועה - קניית השקט בכסף. התסכול הבלתי נמנע יוביל את מצרים אל האלטרנטיבה היחידה שהיא הדת, כרע במיעוטו. זאת ועוד - מאחר שההתנהלות האנושית של הפרט והחברה לא משתנה, ההיסטוריה צפויה לחזור על עצמה.
הקפיטליזם והדמוקרטיה המערביים מיצו את עצמם. בהיעדר חזון ממשי, הם אינם מסוגלים לייצר יוזמה עצמית מלבד פעילות בלתי יעילה לכיבוי השריפות שיפרצו, וצפוי שיגלשו גם לאירופה, אל האוכלוסיות המוסלמיות שהשתקעו בה אך לא נטמעו.
אצלנו, הקיטוב החברתי והפערים הכלכליים המתגברים תודות לקפיטליזם המשגשג, לא ייצרו דינמיקה שונה. מדינת ישראל היא סמל מערבי קפיטליסטי ודמוקרטי שנוא באזור. ומרגע שהקפיטליזם המערבי יחוש שאינו מסוגל לעצור את סחף הטלטלה, הוא שוב, כדרכו, יחפש דרך לקנות פסק-זמן, סוג של שקט. ואם יידרש תשלום של הפקרת מדינת ישראל, המערב אולי יהסס, אבל בסוף ישלם.
לישראל יש כרגע שתי דרכים גרועות כדי להוציא למערב את "הערמונים מן האש". האחת: ליטול יוזמה ולהיפרד מחלומותיה לשלם מחיר פנימי כבד ביותר כדי לעשות שלום עם הפלשתינים ולאחר מכן עם מדינות אויב נוספות, וייתכן ש"איחרנו כבר את הרכבת". ועד שלרוב העם "ייפול האסימון" ועד שתגענה הבחירות, ספק אם ה"קו" הזה יוסיף להתקיים. הדרך השנייה היא לנקוט ביוזמה צבאית התקפית חד-צדדית, נגד לבנון, סוריה, אירן ועזה, ולנצח בה! יוזמה, שתאלץ ותגרור את המערב לנקוט צד ולהצטרף. פעולה הרפתקנית כזאת תיצור טלטלה נגדית, שבמקרה הטוב תבלום או תסיט את הטלטלה שאוחזת בחברות האיסלאמיות הפרו-מערביות. גם לאקט כזה אין סיכוי להתקבל אצל פוליטיקאים כנתניהו וברק. מה גם, שספק אם הצבא המשוקם שיצר אשכנזי, אולי בהבל פיו ויחצניו, "יידע הפעם לספק את הסחורה כמצופה ממנו". כזכור, המציאות המאכזבת היכתה בפנינו בשני המבחנים האחרונים שהיו לצבא.
מסקנה מצערת: הניתוחים של נסראללה את כושרנו ויכולותינו ליזום ולפעול, אינם פוגעים רחוק מדי מהמציאות שחלק מאיתנו מעדיפים להתכחש לה. התנגשות בחזיתות עזה ולבנון, היא בין חברה קפיטליסטית שבעה, מקוטבת ונטולת חזון, אך פרנואידית! לבין חברה מאחדת, מקופחת ושונאת, המאמינה שהיא קורבן של הקפיטליזם המערבי, ומונעת בדלק העוצמתי של חזון דתי קנאי, שמעניק לה בצד הסעד הסוציאלי אשליה של תקווה ותחושת צדק. שאלת המיליון היא: עד כמה הפרנויה הישראלית תניע אותה בעת המבחן? צר לי לנפץ את האשליה, אך במצבנו הפוליטי, החברתי והצבאי כרגע, נתניהו לא יכול לבטוח ביכולות ההתקפיות של הצבא, למרות הבטחותיו של הרמטכ"ל היוצא.
מדינות המערב, וישראל בראשן, מוצאות את עצמן חסרות פתרון ויכולת ממשית להחליט ולפעול כדי לבלום או לשנות או לנתב את תהליך הטלטלה הבלתי נמנעת, שהן עצמן תרמו להיווצרותו. וזה הוא כרגע הביטוי המעשי הבולט לתהליך השקיעה המסתמן.
