מאז רומניה ועד היום, המיידיות והתחרות רק הלכו וגברו, הדרישה לתמונות מהשטח הלכה והחריפה, ואיתם הלך והעמיק הפרדוקס. ככל שאתה רואה יותר תמונות מהשטח, ככל שאתה מקבל דיווח יותר מיידי, כך אתה יודע פחות מה מתרחש. שיטת הסיפור ותקשורת המערבונים כותבת את ההיסטוריה של העת הזו, ובאופן שטחי ושקרי למדי. גם הכלל הישן שתמונה אחת שווה אלף מילים הפך להיות לא רלוונטי. עכשיו זה כמעט הפוך.
"זו הפגנה לא אלימה", מכריז המגאפון של האנרכיסטים בנעלין באנגלית, ובכך קובע את הסיפור. באותה עת עצמה, באותו מקום עצמו, מפגינים מיידים אבנים גדולות בחיילי צה"ל וחבריהם חותכים והורסים את הגדר. הצלמים והכתבים משדרים לעולם את הכרזת השקר של המגאפון על אי-אלימות, ואת תגובת החיילים והשוטרים למצב האמת של אלימות שמתרחשת במציאות. והעולם בטוח שהוא רואה חיילים אלימים שתוקפים מפגינים שקטים. בריוני המרמרה הכריזו "אנחנו פעילי שלום שמובילים צעצועים לילדים ואספקה הומניטרית", זה היה הסיפור, ולכן כל רשתות התקשורת שידרו את ההכרזה השקרית על-אף שסימנים בולטים לעין העידו על אי אמיתותה. וכך חיילי צה"ל המתגוננים מול התקפה אלימה על חייהם, נראו כתוקפים באלימות פעילי זכויות אדם שוחרי שלום.
איך השקרנים עושים את זה? האם כל הכתבים והעורכים של כל הרשתות בעולם מגויסים לטובת השקר? לא. לא כולם. למרבה ההפתעה, אפילו לא מדובר בעבודת עריכה מגמתית וכוזבת שמסתירה מעיני הצופה את האמת. צופה כבד שמיעה או חרש לגמרי, שיתבונן בתמונות המשודרות מנעלין רק בעיניים בלי לשמוע את ההכרזה המגוחכת של המגאפון השקרן, או את קולו של הכתב המספר לצופה מה הוא מראה לו, יראה שהמפגינים מיידים אבנים ומתפרעים ואין שום דבר בלתי אלים בהתנהגותם, כשם שאותו צופה חרש ראה את מחבלי המרמרה תוקפים באכזריות את החייל המשתלשל מהחבל, שלושים תוקפים על מותקף אחד.
אבל הצופה הלא חרש האמין לסיפור שסיפרו לו ולא למה שהוא רואה במו עיניו. מתברר שלא רק שהמילים גוברות על התמונה, אלא שאם מראים לך דבר אחד ומספרים לך שאתה רואה דבר הפוך לגמרי, אתה נוטה להאמין שמה שסיפרו לך הוא מה שראית.
בתנאי, כמובן, שמה שמספרים לך מתאים לדעות הקדומות שלך או למשאלות הלב שלך.