ב-1982, סמוך לאחר מלחמת לבנון הראשונה, החלטנו באוניברסיטת בן-גוריון להעניק תואר "דוקטור לשם-כבוד" לגנרל אלכסנדר הייג, מי שנאלץ להתפטר, בעקבות המלחמה, מתפקיד מזכיר המדינה האמריקני. הזמנו את הגנרל לטקס ארצה, ובדרך הטבע היו לי הרבה שעות שיחה עימו.
"הסבר לי, ג'נרל גזית, כיצד זה לא הלכת, עם פרישתך מצה"ל, בדרכם של רבים מחבריך - לפוליטיקה?". במשך שעה ארוכה הסברתי לגנרל האמריקני כי דווקא בשל מסלול תפקידיי בצבא, הכרתי מקרוב את הפוליטיקה הישראלית ואת הפוליטיקאים, והיה לי ברור כי מסלול ההתקדמות בחיים הפוליטיים שונה לחלוטין מן המסלול ומן הניסיון שרכשתי אנוכי במערכת הצבאית. אף שקיבלתי הצעה משתי מפלגות שונות להצטרף לשורותיהן, לא היה לי ספק כי אכשל בדרך חיים זו. ג'נרל הייג הירהר קלות ופלט: "ג'נרל גזית. למה לא נתת עצה זו לי, לפני שנתיים, בעת שנכנסתי אני לחיים הפוליטיים?"...
אני נזכר בפרשייה כל אימת שמעלים את השאלה למה רבים כל-כך יוצאי מערכת הביטחון אשר ניסו דרכם בפוליטיקה הישראלית - התגלו ככישלון.
אנו, יוצאי מערכת הביטחון, עלינו במדרגות סולם שונה לחלוטין מן הסולם המשמש את מי שבוחר בקריירה הפוליטית. לכאורה, היעד הוא זהה או דומה - לשרת את המדינה, אלא שבכך מסתיים הדמיון.
הטיפוס בסולם החיים הפוליטיים כרוך בארבעה שלבים עיקריים:
- קודם כל המרכיב האידיאולוגי החזק, הרצון לקדם את האינטרס הפוליטי - הלאומי או הסקטוריאלי - שאותו ברצונך לשרת;
- הצורך במסלול פעילות והתקדמות במערכת המפלגתית - תנועות הנוער, ופעילות בסניפים המפלגתיים;
- מאבק בלתי פוסק לגיוס תמיכה ציבורית רחבה, שהיא תנאי לבחירה בפריימריס הפנים-מפלגתיים;
- ובנייתה של קבוצת-תמיכה חזקה בתוך המפלגה, כתנאי לתפקידי מפתח פוליטיים.
ארבעת השלבים הללו אינם קיימים ואף זרים למערכת הביטחונית.
מטרתם של בכירי מערכות הביטחון, אלה המנסים הדרך הפוליטית, לא נועדה לקדם אידיאולוגיה פוליטית, הם מבקשים להשתבץ בתפקיד ביצועי בכיר, בתחום שאיננו זר להם מניסיונם הפיקודי והארגוני הארוך. ואכן, כל עוד הם עושים בתחום זה - בעת שהם נבחרים לתפקיד שר בממשלה, מנכ"ל משרד ממשלתי, או עומדים בראש רשות ציבורית זו או אחרת - יש ביכולתם להצליח. אלה הם תפקידים ביצועיים שאינם שונים מהותית מתפקידי הפיקוד והניהול בהם עשו קודם לכן. כך הם מממשים את היעד של המשך שירות העם והמדינה, הפעם - ללא מדים.
יוצאי מערכות הביטחון הפונים לפוליטיקה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצטרפים למפלגה השלטת. הייתה תקופה שאלה מצאו מקום במפלגת העבודה, ואילו בשנים האחרונות - הם פונים לליכוד או לקדימה. הם אינם מצטרפים למפלגה שעימה הם מזדהים אידיאולוגית. הם נוהגים כך, מתוך הערכה כי מפלגות אלה תוכלנה להציע להם תפקיד בכיר.
אלא שלא אחת, ועד מהרה, הם נקלעים לעיסוק בפוליטיקה הפנים-מפלגתית, לישיבה המתסכלת (בעיניהם) על ספסלי האופוזיציה בכנסת, וכך הם נדרשים לעבור מתחום העשייה הביצועית אל עולם התככים הפוליטיים הזר להם, תרתי משמע.
היו כמובן בודדים אשר יצאו מכלל זה, כאלה שהצליחו לעבור מן הסולם האחד לסולם השני מבלי למעוד ואף הצליחו לטפס ולעלות בו מעלה-מעלה. אלא שאלה עשו כן לא בזכות הניסיון שרכשו במערכות הצבא והביטחון, אלא למרות ניסיונם זה.
