בשבוע שעבר השתתפתי בכינוס הכלכלי בחיפה לציון 90 שנה ללשכת המסחר. הכינוס היה מרשים, ממול למקום האירוע התקיימה הפגנה די רועשת ודי גדולה, בכניסה התארכו התורים לקבלת כרטיס עם פירוט מקום הישיבה ובלובי התחככו זה בזה באי הכינוס.
לאחר דברי הלל רבים לעיר, לראש העיר ולמי לא בעצם - שלמרביתם אני משער שהדברים הגיעו בצדק בשל פועלם, הגיע תור שר האוצר לעלות לבמה, כרגיל קשרו לו כתרים ודברי שבח, שלמשמעם שאלתי את עצמי האם אני במקום הנכון ולא התבלבלתי בכינוס, או אולי התבלבלתי במדינה... לפי הדברים ששמעתי, ואינני סובל במיוחד מחוסר הבנת הנשמע, הייתי משוכנע שאני במדינה בה המדינה מעודדת ומטפחת את הפריפריה, במדינה בה שר האוצר ער למכאובי אזרחיו, אבל כאן - מעבר למדושנות העונג ולקלישאות שכבר באמת לא היו משעשעות - קיבלתי את הרושם כי אנחנו באמת חיים ככל הנראה במדינות שונות.
באותה מדינה בה שר האוצר מספר על הישגיו והישגי הממשלה בה הוא חבר בכיר, בה בעת ובדיוק באותו זמן יצאה גזירה נגד קשישי אותו עם, וכאלה כזכור לי לא חסר. באותו ערב שודרה כתבה בחדשות על הסבתא האומללה שלא יכולה לקנות מתנה לנכד (מותרות ממש) אבל תרופות ואוכל - ברמה המינימליסטית? אלה ההישגים ששר האוצר כל-כך מתהדר בהם?
ליבת התוכנית הכלכלית אליבא דשר האוצר אומרת כי העתיד הוא החשוב (ואני מסכים בכל לבי), והוא משפיע על ההווה אפילו יותר מההווה בעצמו (מילים כדרבנות), אבל בחוץ עמדו אנשים רעבים, שההווה, ולבטח שהעתיד, לא ממש נמצאים אצלם בראש סולם העדיפויות אלא הארוחה הבאה.
באותה מדינה שאזרחיה (ולאו-דווקא ענייה) רעבים, מושפלים ומתוסכלים, יש חבורה שלא ממש חיה את "הצלחות" התוכנית הכלכלית. חבורה זו חיה בפלנטה אחרת, אך תובעת מהאזרחים לשמש לה כשטיח לדרוך עליו למען לא ילכלכו את סוליות נעליהם באבק המדרכות.
מה מקומם יותר מאשר לשמוע באוזן אחת תשבחות וגיבובי מליצות וסיפורי מעשיות על תוכניות כלכליות והצלחותיהן, ובאוזן השנייה ובאף לחוש את ריח הסירחון הנובע מהסיאוב ומעיוות המערכות.
