בל נשכח, יש לנו מדינה בהקמה. אולי אפילו אנחנו רק בתחילתה של הדרך להקמת מדינת-היהודים בארץ ישראל. יש לנו אויבים רבים מבית ומחוץ. יש בתוכנו פלגים שעמדותיהם מנוגדות זו לזו, ואין פשרה. יש בינינו אפילו קיצוניים שרואים בכל מה שאינו משלהם - קיצונות מוקצנת. אין את המתינות הנחוצה לגשור גשרים. אין גשרים! איש על דגלו ומחנהו נגד המחנות האחרים. המחנה הגדול ביותר הוא מחנה האדישות שנטש את כל המחנות האחרים והקים לעצמו אתר קיט, נופש ובידור. ייאוש במהותו. הכל אבוד ממילא, אז לפחות לחיות את מה שיש. השלטון מותקף. בית המשפט מותקף. העולם האקדמי מותקף וּמותקפת מכולם יחדיו - התקשורת. יש בקרבנו עבריינים ורמאים וּמוּשחתים ומשפחות פשע שרואים במאשימיהם גנבים וגזלנים וחומסים ושודדים לאור היום. אין אנו אלא אלומות קטנות של רסיסי פלגים שבורים על שני מישורים: ערבי ויהודי. יש בחברה הערבית פלגים ניצים ביניהם, אבל מספרם אינו מגיע אפילו לעשירית ממספר הפלגים של היהודים. ואם מדברים על אחדות-דעים, פחות או יותר, הרי שהחברה הערבית בישראל הומוגנית יותר. זהו ההבדל העמוק והמשמעותי בחברה הישראלית. יש ערבים ויש יהודים. זו המחלוקת. איך מיישבים את זה? הערבים בינינו הקרויים פלשתינים חיים בתחושה לא פשוטה: הם אינם יכולים להתעלם מאחיהם במדינות ערב כמו מאחיהם ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, הלא הם אויבי היהודים בישראל. איך דולים מן המחלוקת בין היהודים לערבים את השנאה והמשטמה והקנאות, היולדות חימה וזעם וחרון-אף, ומסלקים אותם? שתיוותר לה מחלוקת עניינית ונכונה לכל. הדעת נותנת שעל כל צד להתכנס בעצמו ולגבש עמדה ברורה ומאוחדת. לא באחידות המחשבה אלא באחדות העם לגורל משותף. הסכמה של רוב קובע והחלטה. או אז אפשר להעמיד החלטה ערבית מול החלטה יהודית ולהיווכח אם ניתן לגשר בין שתי ההחלטות. הערבים, בתוכנו ומחוצה לנו, מבחינים בין שני פתרונות: האחד - כולה שלי! כלומר אין מקום לריבונות יהודית כלשהי על האדמה הזאת, והשני - שישים ושבע או ארבעים ושמונה! היינוּ נסיגה ישראלית מלאה אל גבולות 67' או אל גבולות שביתת הנשק מאז 1948. אנחנו הרבה יותר צבעוניים. יש בינינו השואפים לכבוש את כל ארץ-ישראל על שלל מפותיה מימי יהושע בן-נון ועד להיום הזה, מצד אחד, ומצד שני יש בנו המבקשים מרגוע לחייהם בדמות מדינת כל-אזרחיה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אחרי שכתתנו חרבותינו למזמרות ומזמרותינו לחרבות בלי הרף, ויותר לא נלמד מלחמה. כאמור, אין דרך לנסות לפתור את כל מצוקותינו בטרם פתרנו את המחלוקות בינינו. אנחנו - היהודים. הערבים מוכנים מזמן ויש להם רק מחלוקת אחת - הכל או חלקו של הכל. היהודים אינם מגובשים בינם לבין עצמם והמחלוקות בתוכם מרובות. לא נכון לרתום את העגלות לפני הסוסים. אי-אפשר להקים גשר יציב על אדמה רעועה. קודם יש לעזֵק ולסקֵל, לבצֵר וּלבָֿטֵן את האדמה הזאת ליציקה חזקה שתעמוד איתנה מול משקל הגשר. אין טעם לבזבז כוחות אנרגיה על נושאים אחרים כשברור לנו מעל לכל ספק שזו המשוכה הראשונה. אסור לדלג עליה. ואז, למגינת לבי, מתוך שאין לי כל ברירה אחרת - יוסי ביילין ואני נמצאים במחנה אחד. ועימנו, אוי לעיניים - זהבה גלאון ויריב אופנהיימר מצד אחד ואיתמר בן-גביר וברוך מרזל מאידך-גיסא. ובתוך תוכֵי המחנה שלנו נמצאים גם גדעון לוי ועמירה הס ויוסי שריד עִם אביגדור ליברמן ומיכאל בן-ארי, ועמוס שוקן ועקיבא אלדר וזאב שטרנהל עִם אליקים העצני ואורי אליצור. ו'הארץ', לדאבון לבי ולב שכמותי, הוא עיתון שלנו כולנו. נורא ואיום, עצוב ומדכֵּא, אבל אין כל ברירה אם רוצים להתקדֵם לעבר פתרון כלשהו.