אודה ולא אבוש, הסקרנות שבי גברה הבוקר. ניסיתי לנחש האם מאמרי הדעה שב
עיתון יחדשו במשהו את הידוע זה מכבר על מצב הנשים בישראל. היעד שלי היה לאתר מיד את טורי הדעות בשני העיתונים שאני מקפידה לקרוא מדי יום ביומו. אודה ולא אבוש, פעם נוספת, שבעידן האינטרנט אני עדיין קוראת עיתון מודפס, אך לא רק. את עמודי החדשות אני משאירה לסוף, כי אין להם מה לחדש. במקרה הטוב, הם מרחיבים טיפה על דא ועל הא. זה כל מה שיכול לעשות עורך ראשי של עיתון מודפס. הקצפת של עוגת הקריאה-בעיתונות-היומית שלי היא אותם עמודים המציגים לראווה את מאמרי הדעה.
מאמרי דעה הם סוג של כתיבה המעוררת מחדש תופעות מן המציאות של כולנו ומוסיפה לה 'טוויסט' קטן, לפי מצב הרוח והראש של מי שמתייחס אליהן. ככל שיותר כותבים עוסקים בחוויה או בתופעה מוכרת, כך הופכת ההתבוננות בה לרעננה יותר וההבנה יוצאת נשכרת. הדוגמה היומית היא יום-האישה-הבינלאומי. חשוב שנבין שמלבד שילוב הדעה והרגשות בפרטי החוויה או התופעה המדוברת, מאמרי הדעה שהתפרסמו בעיתון היומי הבוקר מסמנים אותה כאובייקט וכנושא לדיון באג'נדה התרבותית והחברתית. זו אחת הדרכים להנכיח תופעה חברתית במרחב הציבורי. (ויסלחו לי בני המין השני אם אסתפק בכך שאציין שגם להם יש קולקציה של חוויות מתוקף היותם קיימים במרחבים שציינתי.)
מתוך שלל מאמרי הדעה היומיים עולה שמצבה של האישה בישראל הוא בכי רע בשני מישורים:
א. אי-שוויון (בעיקר: שכר, מטלות במשפחה ובחברה, קבלת החלטות)
אבירמה גולן, "לא ארץ לנשים" (הארץ):
ב-8 במרס 2011 מציינים בעולם מאה שנה ליום האישה הבינלאומי. האם זה יום חג בישראל? גולן מסכמת שלא. נשים ממשיכות להשתלב במעגל העבודה, יש להן
זכות הצבעה בקלפי והמהפכה הפמיניסטית ממשיכה להציב יעדים ולהגשימם. הקיטורים: חובת שירות בצה"ל ללא פשרות, שכר נמוך יחסית, לחץ חברתי להינשא וללדת ועדיין לתמרן בין קריירה וגידול ילדים, חרדה מפני גירושין ששיעורם רק הולך ומאמיר, ותביעה דורסנית להישאר צעירה לנצח על-ידי התמכרות לבוטוקס ונגזרותיו. בקיצור, זה לא יום חג לנשים בישראל!
נורית צור "שוויון מגדרי: אחרת זו לא דמוקרטיה" (ישראל היום):
צור היא מנכ"ל של שדולת הנשים בישראל ולכן הדגש שלה הוא שוויון לנשים כחלק בסיסי ומהותי בכל חברה דמוקרטית. חייבים להמשיך ולשדרג את מעמד האישה בישראל. יש לחתור ללא הרף לשחרור האישה מנורמות מקפחות מסורתיות. מקומה של האישה בחברה ייקבע בהתאם לרמת הסובלנות והחינוך לשוויון בין המינים. לסיכום: שוויון מגדרי הוא היעד שכל חברה בריאה חייבת לחתור אליו. זה חייב להיות חלק מתוכנית הלימודים הבסיסית בישראל.
אמונה אלון: "על עבודה סוציאלית ונשים" (ישראל היום):
אלון מנסחת שאלה על הקיפוח בשכר, תוך כדי שהיא קושרת בין העיצומים של העובדים הסוציאליים לבין שכר הנשים בישראל, "האם שכר העובדים הסוציאליים הוא בלתי סביר בעליל מפני שרוב העובדים הסוציאליים הם נשים? או שמא השכר הבלתי סביר בעליל הוא הסיבה שבגללה גברים אינם בוחרים לעסוק במקצוע זה?". ובהמשך: "גברים מתוגמלים בעולם הזה יותר מנשים, בישראל במיוחד". בעיה נוספת של אי-שוויון: "גברים הם עדיין מעצבי דעת הקהל בכל התחומים". לסיכום: "גובה התוספת לשכר שעליו נאבקים העובדים הסוציאליים, הוא גם גובה התוספת לזכותן של נשים, באשר הן, להחליט מה חשוב בעולם הזה".
ב. הטרדה מינית (כקרבן להטרדה ותקיפה מינית, אנו הנשים רחוקות מלקבל הגנה ותמיכה ברמה סבירה)
אילת וידר כהן, "יום האישה: הרוב הדומם וההטרדות המיניות" (ישראל היום):
כמנהלת את פורום "קולך", פורום נשים פמיניסטיות, וידר-כהן מבקשת לציין שרמת השכר אינה שוויונית בישראל, יש פחות נשים בתפקיד מנהיגותי יחסית לגברים בתפקידים דומים, אולם מבין "כל הבעיות", זו הבוערת ביותר טמונה לדעת וידר-כהן בכל הנוגע להטרדות ולתקיפות מיניות. נשים אינן נוטות לדווח במשטרה על אירועי הטרדה מינית שהן חוו, משום שהחקירה המשטרתית פוגעת בהן מחדש, וכך גם ההליך המשפטי שעליהן לעבור. לסיכום, פונה וידר-כהן לרוב הדומם לתמוך יותר במוטרדות ובנפגעות.
אפרת ג'רופי "ילדה שלי, אני אשמור עלייך" (ישראל היום):
ג'רופי מנסחת מסמך מצמרר ביותר בו היא מגוללת תמונה עגומה. להלן קטעים ממאמרה: "אישה חרדה לגורל הבת שילדה ובנותיה שעדיין לא נולדו. הסטטיסטיקה מוכיחה כי ברוב המקרים הגברים שתכירי יהיו האיום הגדול עבורך. ואני לא אוכל לעשות דבר. אני אתהפך במיטתי, מחוסרת שינה, עד שתשובי הביתה, אביט בך בדאגה, ואחפש בך סימנים...". האמירות בוטות ומוגזמות במתכוון, כי רק כך הן אולי יחדרו לתודעה של כולנו – "פעמים רבות תשמעי את המשפט 'זה של בנות' ותביני כי 'זה' משמעו פחות ערך. הבדל חברתי, סדר היררכי יורד"; "עם הזמן תלמדי להבין ש'כוסית' היא מחמאה. את תבלי שעות מול הראי, תצבעי, תמרטי, תצבטי שומנים במותן... את תעדיפי שיגידו 'כוסית' ולא 'מכוערת'. על קנקנך האינטליגנטי יטרחו לתהות רק לאחר שהמעטפת החיצונית תניח את הדעת...". לסיכום: "המציאות מכה בפנינו – הנשים – בכל יום מחדש ואנו שותפות לגורל זה... וכמה שאצעק ואבעט, לא אוכל להגן עלייך מפני העולם הזה, ילדה שלי... מפני חבריך לכיתה, מפני המפקד שלך, מפני הבוס שלך. לא אוכל להגן עלייך מפני הנערים והגברים שלך, לא אוכל להגן עלייך מפני בעלך, מפנייך-עצמך..." – כתיבה מטלטלת, משדרת כאב ועצב וחוסר-אונים.
הוספנו דעת ומוטב שגם נפנים ונעשה מעשה.
