אש התמיד
פרשת צו הקצרה ממשיכה את העיסוק המרכזי בסוגיית הקורבנות, שהֵחֵלה בפרשת ויקרא. הפרשה דנה בקורבנות לסוגיהם השונים: עולה, מנחה, חטאת ואשם, ובקורבנות המילואים של אהרן הכהן ובניו שהקריבו בשבוע הראשון לאחר חנוכת המשכן בראש חודש ניסן.
לכאורה מדובר בפולחן דתי טכני בלבד, ולא היא. ראוי לשים לב למילים "זאת תורת" הנסמכות לכל הקורבנות לחוד - וביחד בסיכום. הן חוזרות כמוטיב מַנְחֶה, ומצביעות על כך כי הקורבנות משקפים את פנימיות התורה והיטהרות האדם.
כבר פתיחת הפרשה מצביעה על הסמליות של הקורבנות ועל המשמעות הפנימית המתלווה אליהם. "זאת תורת העולה היא העולה". זו היא הנשמה המתעלה עם היטהרות הנפש מהחטאים בעזרת קיום התורה. כיצד? על-ידי הקרבת היצרים הבהמיים על מִזְבַּח הקדושה. "מוֹתר האדם מן הבהמה אַיִן". מבחינת מילוי היצרים והכניעה להם האדם אינו שונה מן הבהמה. רק ההתגברות על היצרים משקפת את ייחוד האדם ועליונותו השכלית. התורה ככלי נשק מובהק במלחמה נגד יצר הרע מביאה להיטהרות הפנימית ולהתעלות האדם.
שלוש פעמים בווריאציות שונות חוזר הפסוק "ואש המזבח תוקד בו". כבר בפעם הראשונה כשיהודי מתגבר על יצרו הוא חש בלהט הפנימי לדבר מצווה האוחזת בו מתוך הַעֲצָמָה אישית. אולם אין להפוך את התהליך לאירוע חד-פעמי. כדי לשַׁמֵּר את הלהט האישי, כדברי הפסוק בפעם השנייה שהאש "לא תכבה", יש צורך בתרגול נוסף. רק בפעם השלישית שהכניע את יצרו "אש תמיד תּוּקַד על המזבח", על מזבַּח הקרבת היצרים השליליים, ויש לו ערובה לכך, שלא רק האש לא תכבה במובן זה שהוא יסור מן העבירה, אלא שלהט המצווה יתמיד בו כל חייו. לשם כך עליו לערוך מדי יום פעולת התנקות עצמית מהדשן, מהאפר של הבעירה. בדומה למשקולות התורמות לפיתוח הגוף, המצוות (כשם הפרשה, מלשון צוותא, חיבור פנימי) הן מכשיר לגיבוש האישיות, לפיתוחה ולהעשרתה. החלפת הבגדים במהלך הדישון אף היא סמל להתחדשות האישית.
ייתכן שהחזרה על הפסוק שלוש פעמים מרמזת על שלוש התפילות שחרית מנחה וערבית, המשמשות אמצעי מדיטטיבי להיטהרות פנימית. באמצעות התפילות האדם לוקח פסק זמן במשך היום מעיסוקיו השגרתיים, עורך מאזן נפשי על מעשיו, ומיטהר אל בוראו תוך חיבור מעמיק אל נשמתו.
יום-יום נס
חז"ל מציינים כי עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, ובכללם שהגשמים לא כיבו את האש של עצי המערכה, והרוח לא הסיטה את עמוד העשן. השאלה היא אפוא, מדוע הכהן צריך היה מדי יום להוסיף עצים למערכה כדי להבעיר את האש אִם האש בדרך ניסית לא כבתה מעולם. תשובה אפשרית אחת דומני היא להבליט את התגלמות הנס בדרכים טבעיות, המעצימה את ההתחדשות הנסית מזה ואת תפישת הטבע כנס מזה. אנו מורגלים למחזור הבריאה היומיומי של זריחת ושקיעת השמש, אולם למעשה אין לנו תעודת ביטוח לכך. האם אי-אפשר היה להפסיק את הזרם או להוריד את השַׁלְטֶר עקב תקלה תיאורטית במערכת? אלא שהבורא המחדש בכל יום מעשה בראשית מְתַּחְזֵק אותה היטב, ואנו עדים להתחדשות ניסית יומיומית של הבריאה.
ייתכן גם להרחיב תשובה זו על-פי תפישת היהדות המונחת ביסוד כל המצוות, כפי שהצביעו חז"ל בפרקי אבות: "רצה הקב"ה לזַכּוֹת את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות". מעבר למתן שכר ממשי לכוהנים על כל הטבה של עצי המערכה ופעולת הדישון, מדובר בשכר רוחני של התחדשות והעצָמָה פנימית בעצם קיום המצווה. ה' אינו זקוק לא לשבת, לא לכשרוּת ולא לתפילות. מי שזקוק למצוות זה אנחנו כבני אנוש בכלל וכיהודים בפרט. המצוות, כחלק בלתי נפרד מאורח החיים הן הוראות ההפעלה הקיומיות לשיפור איכות חיינו הרוחנית. מזון לנשמה ולתפעול מרענן של הגוף. המצוות מוסיפות ממד של רגיעה, מדיטציה, הרפיה נפשית, חידוש, ביטחון ושמחה לחיינו הגשמיים. היטיב לבטא זאת הרב קוק באימרתו המפורסמת "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".
יהודי בביתך ובצאתך
ואכן, אם במעמד הר סיני קיבלו היהודים את המצוות הטריות לעתיד, כי לא היו להם עדיין הזדמנויות רבות למימושן, ואמרו אפוא "נעשה ונשמע", הרי בפורים מציינת המגילה ש"קיימו וקיבלוהו עליהם". הפעם הם קיבלו עליהם את המצוות מתוך התנסות חווייתית חיובית. זו היא קבלת התורה במהדורה שנייה, כשנוסף בבירור מרכיב הניסיון והשמחה, ברמה האישית והציבורית כאחת. מעגל קבלת התורה, שהושלם בפורים, ראוי שיונצח באחרית הימים. הרעיון הביהייביוריסטי, המונח ביסוד קיום המצוות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מובלט גם כאן. קיום התורה בפועל משפיע על קבלתה מבחינה רגשית. כפי שראינו, המצוות הן מכשיר לפיתוח האישיות ולהעשרתה.
יתר על כן, ייחודה של היהדות הוא בקידוש הגשמיות. אין כמו חג הפורים לסמל משמעות זו. כשם שנס פורים היה בדרך הטבע, כך הנצחתו, מעבר למגילה, היא בדרך גשמית על-ידי סעודה, משתה יין, עד להשתכרות, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אולם בעוד אצל העמים יין ומשתה מתורגמים להוללות, אצל היהודים, בזכות הברכות והמצוות הכרוכות בהם, הם מתורגמים להלל לה', לשמחה פנימית ולהתעלות נפשית.
על-פי תפישה זו יובן מדוע דרגתו של פורים גבוהה יותר משל יום הכיפורים (כיפורים, מצביעים חז"ל, כפורים). ההתעלות במצוות, באמצעים חומריים, מתוך שמחה אמיתית, רמתה גבוהה יותר מההתעלות הרוחנית דרך צום ותענית. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך, שמכל החגים רק פורים יונצח לעתיד לבוא. השמחה היהודית, סעודת המצווה לאחר קריאת המגילה, העזרה ההדדית הבאה לידי ביטוי במשלוח מנות איש לרעהו, ובמיוחד במתנות לאביונים - כל אלה משקפים את אחדות העם.
היהודים בפרס אימצו תחילה את גישת ההשכלה, "הייה יהודי בביתך,ואדם בצאתך". כאשר שתו יין נסך בסעודת אחשוורוש והשתחוו להמן. רק מרדכי היהודי, שהפגין גאווה יהודית, לא כרע ולא השתחווה. גזירת השמד של המן היא שחוללה את המפנה לחזרתם בתשובה עד לקבלת התורה מחדש, מתוך הזדהות ושמחה לעיני כל העמים.
למי תודה
חז"ל מציינים כי לעתיד לבוא יתבטלו כל הקורבנות, בגלל ביטול החטאים ויצר הרע, פרט לקורבן תודה. הזכות הבלעדית השמורה לקורבן מצביעה על חשיבותה של הכרת תודה. יש לזכור כי נחש הרוע בעולם נולד בגלל חטא אדם הראשון, שכפר בטובה והטיח כלפי הבורא כי "האישה אשר נתת עימדי" היא שגרמה לו לחטוא בחטא המיתולוגי של אכילה מעץ הדעת. לכן תיקון העולם הוא בהכרת טובה.
העם היהודי הוא היפוכו של אדם הראשון. לידתו היא בהכרת תודה ובהודיה לה'. הנצחת מידה טובה זו לדורות בשם עמנו היהודי יסודה בלאה אמנו, שהודתה לבורא על הולדת הבן הרביעי יהודה מעֵבר לחלקה. בגלל חשיבותה המרכזית של ההודיה, יהודה העניק את השם לעמנו וזכה שמשיח יהיה מצאצאיו.
לא לשווא זכתה הכרת הטוב לפריבילגיה מיוחדת, כפי שהזכרנו הן להנצחה לאומית ומשיחית והן להנצחה פולחנית. מידה זו משקפת מידות יסוד אחרות דוגמת ענווה, הערכה, ביטחון בה', הסתפקות במועט. היא היפוכה של התחושה האנוכית 'הכל מגיע לי' ו'כולם חייבים לי'. בניגוד להשלכה הפסיכולוגית, הכרוכה בכפיות טובה, הכרת הטוב מטפחת אחריות עצמית, אלטרואיזם ותקשורת בינאישית, ומקנה שלווה ושמחה לחיים. התפישה, שכל מה שיש לי הוא חסד, מובילה לגמילות חסד לאחרים. גם ברכות הנהנין, לפני האוכל, והברכות האחרונות אחרי האוכל, הן מעֵבר לריסון יצר התאווה הכרת תודה לה'.
מודל אנטישמי
פרשת 'זָכוֹר' למחיית עמלק, הנקראת בשבת לפני פורים, אינה מקרית. לא רק משום שהמן הוא מזרע עמלק, אלא בגלל משמעותו הסמלית. עמלק הוא סמל האנטישמיות, המשקף שנאת יהודים לשמה. זו גם הייתה הסיבה למלחמתו ביהודים, בניגוד לשאר העמים שנלחמו ביהודים מסיבות טריטוריאליות על הארץ. הוא שימש מודל אנטישמי לדורות, והמן הוא דוגמה מובהקת לכך. עמלק פרץ את הדרך לעמים אחרים להילחם ביהודים.
עמלק מייצג תפישה אנטי יהודית, הכופרת בהשגחה העליונה, שבאה לידי ביטוי פומבי בניסי יציאת מצרים וים סוף. הוא מייצג את המקריות "אשר קרך בדרך". משום כך הוא גם סמל היצר הרע, ויש למחות אותו מקרבנו לנצח. "מחֹה תִּמְחֶה את זֵכֶר עמלק, לא תשכח". לזכור ולא לשכוח מי הוא האויב האמיתי, ולנהל נגדו מלחמת חורמה לדראון עולם.
על המגילה בהרחבה רְאו מאמרי
"על לגימה וגלימה במגילת אסתר", שפורסם בשנה שעברה.
שבת שלום ופורים שמח!
