פרשת
הולילנד שהעסיקה את המשטרה ואת הציבור בעשרות כתבות, תחקירים וראיונות מגיעה לסיבוב הלפני האחרון לפני הגשת כתב אישום.
"ה
שימוע" במקרה זה הכרחי, הגיוני, מתיישב עם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובמיוחד חיוני ביותר עבור פרקליטות המדינה, בנסיבות הסבוכות הקיימות.
עקרונות "השימוע"
"השימוע" הוא הליך טרום הגשת כתב האישום, המאפשר לחשודים לשכנע את הפרקליטות, כי אין מספיק ראיות כדי להעמידם לדין מחד או להצביע על חלקם השולי בפרשה, שפירושו אישומים מוקטנים או זניחים.
"בשימוע" מנסים החשודים המופיעים לרוב עם סנגוריהם, לשכנע את הפרקליטות, בטעויות שהתגלו בחקירה, בהתנערות מעדויות, הקלטות ותצהירים אשר מסבכים אותם או מחשידים אותם ויכולים לפעול לרעתם.
האם יש סכנה ב"שימוע"? התשובה לכך חיובית, במידה והחשוד/נחקר, מגלה את קו הגנתו או מסמכים שלא ידועים למשטרה ולפרקליטות.
שיקול הדעת מה לומר ומה לגלות, שמורים לסנגוריה כעניין של אסטרטגיה בניהול המשפט, אם יוחלט על כך.
אבל במידה ויש בידי הסנגור ראיות חותכות או מסמכים שיכולים להוציא אותו מקבוצת החשודים, לאמור: לזכות אותו כבר בשלב זה והוא אינו חושש לגלותם, שמא יסתרו אותם - עליו לעשות זאת ולא לחכות למשפט.
האמרה הישנה והחכמה אומרת: אתה יודע איך מתחיל המשפט - אתה מעולם לא יכול לשער נכונה איך יסתיים.
הפרקליטות המאפשרת את "השימוע" גם היא יוצאת נשכרת מההליך, שהרי שומעת את טענות הצדדים, את כיוון הרוח הנושבת מהסנגוריה ולפעמים גם את קו ההגנה שיינקט. יתירה מכך, יש מקרים בהם הסנגוריה יכולה להפתיע בטענות מקוריות או בראיות חדשות, שמונעות מהפרקליטות להיות מופתעים במשפט או מבוכה משפטית בסיומה.
במקרה הנוכחי, מדובר בפרשה סבוכה שנחקרה שנים והניבה עד כה תוצאות ראשוניות לא רעות.
אבל צריך להבין ולסייג: כשמדובר בסיפור מפותל כאשר רוב המעורבים אינם מתלהבים לגלות את כל הידוע להם, מפחד שיבולע להם - מצבה של המשטרה והפרקליטות לא מזהיר במיוחד. לכן, אם המשטרה והפרקליטות איתרו 18 נאשמים מרכזיים, יש להניח שברשותם ראיות ומסמכים הקושרים ומוכיחים את הקשר ביניהם לפרויקט הנדל"ן המפלצתי הזה ויתירה מכך, היכולת להוכיח בבית משפט את העבירות.
מדובר בשוחד, מתן שוחד, קבלתו, רישומים כוזבים במסמכים, החלטות אופרטיביות תחת לחץ של שוחד וכספים גדולים, שינוים בתוכניות בנייה ע"י וועדות מאשרות והתערבות גורמים בכירים בהחלטות, כדי להגיע לתוצאה המקווה הפלילית.
להוכחות קשר סבוך מעין זה דרושים עדי מדינה, ראיות חזקות, חד משמעויות, הקלטות, צילומים, מסמכים ועדויות בכתב. אם המשטרה והפרקליטות, מסתמכים על עד מדינה, אחד מרכזי, המצב שלה מדאיג ויכול לצאת מביך.
"עד מדינה" הוא אדם מתוך הקבוצה הפלילית, לרוב במעמד בכיר, המכיר את הפרויקט, מקושר לכל האנשים או עיקרם, היודע הרבה ומוכן להעיד הרבה על מה שהיה ומה שצריך היה להיות.
על-פי הפרוצדורה הפלילית (ראה פק' הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, סע' 54 א') עדות עד מדינה, זקוקה לסיוע, לצורך הרשעה.
"סיוע" במקרה כזה פירושו, ראיות עצמאיות חיצוניות, חזקות שיכולות לחזק ולבסס את העדות הראשית.
בתי המשפט נזהרים מאד מלהרשיע על סמך עדויות "עד מדינה", לא רק בגלל רגישות הנושא אלא גם איכות העד והיותו קשור עמוק בסיפור, כשדאגתו לצאת ממנו נקי, על חשבון האחרים.
השימוש ב"עדי מדינה" הוא מסוכן מחד, אך הכרח בל יגונה מאידך, אם רוצים, לקדם חקירות, לשבור שתיקת נאשמים ולהלחם בפשעים ובעיקר בפשעים חמורים ומשפחות הפשע, ההולכות וצוברות תאוצה, כוח והשפעה.
בפרשת הולילנד, מבלי לדעת את כל העובדות ובעיקר הראיות שבתיק (אלא על-פי הפרסומים בתקשורת) - יש להניח שבפרקליטות תוכל לעמוד בפרץ ולעבור את המחסום הראשוני של "ראיות לכאורה" ממשיות בעלות יכולת להרשעה, כדי להגיע להגשת כתבי אישום.
שהרי מנגד, מאחר שמדובר ב"אליטה" של נאשמים, מראש ממשלה (לשעבר) ומטה, בעלי קרקע, יזמים, בונים, מתווכים ומאכרים למיניהם, כשהם מצויידים במיטב עורכי הדין הפליליים, שינסו לנער כל עץ וכל עד, כדי לנסות למצוא את הפרצות המשפטיות ולפגוע בעדויות התביעה.
המסקנה: משפט ארוך שנים עם הרבה סיפורים לתקשורת.
