צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו

צַו הַשָׁעָה

צַו הַשָּׁעָה לְקָרְבָּן מְקֻבַּל וְרָצוּי

קָרְבָּן בְּלֶב חָפֵץ מִשֶּלְּךָ מֵהַמָּצוּי

וְאַל תַּעֲשֶׂה אֶת הַקָּרְבָּן שִׁטָּה

לַמְרוֹת שֶׁסּוֹף בֶּהֱמָה לִשְׁחִיטָה

לֹא הַקָּרְבָּן חָשׁוּב לָאֵל בַּשָּׁמַיִם

חָשׁוּב לִשְׁמוֹר עַל נִקְיוֹן כַּפָּיִם

בִּזְבָּחֵינוּ וְעוֹלוֹתֶינוּ הַשֵּׁם מָאַס

רַק בְּלֶב יְרֵא שָׁמַיִם הוּא חָפֵץ

וְכַךְ כְּבַר נֶאֱמַר

לֹֹא מִדֻּבְשְׁךָ וְלֹא מֵעֻקְצְךָ אֶחְפַּץ

וְלֹֹא מִזִּבְחְךָ וּמתְפִלָתְךָ לִי יֶעֱרַב

אֶחְפַּץ בְּאִישׁ שֶׁדִין עַוֶל לֹא חָרַץ

הוֹלֵך תָמִים נְקִי כּפַּיִם וּבַר לְבָב.

למוצא פינו משנה תֹקֶף בְּמַעֲשֵי ידינו

צריך לאמר כי מעשי ידינו, הם אספקלריה למוצא פינו. כאשר הדבור אחד והמעשה אחר, לא יהיו מעשינו רצויים וּמְקֻבַּלִים אצל הקב"ה. הפרשה שעוסקת כולה בהקרבת הקרבנות במשכן ומשליכה על העבודה שעתידה להעשות במקדש. אנו נִוָּכַח עוד כי ספר ויקרא עוסק כֻּלּוֹ בחקים שמספרם מאתיים וארבעים ושבע מצוות. מהן תשעים וחמש מצוות עשה ומאה חמישים ושתים מצוות לא תעשה. שני הארועים המספרים על מותם של שני בני אהרן (פרק י') ועל המקלל את ה' (פרק כד) הם עצמם הפכו לחוקים שנאמרו מפי ה'. למעשה לולא הייתה השנה שנה מעְבֶּרֶת היינו כיום בחדש ניסן לקראת חג המצות - הפסח . כי השבת שלפני פסח פרשת צו נחשבת גם לשבת הגדול בגלל ההפטרה שנאמרת בשבת שלפני פסח. נוכל בפרשה זו גם לציין את סוגי הקרבנות שכל אחד מהם מכונה תורה : תורת העולה, תורת המנחה תורת החטאת תורת האשם . תורת זבח השלמים. החשוב בכל אלה היא הטהרה: תורת טהרת הגוף וטהרת הנפש. צריך להזהר במעשינו שיהיו גם כמוצא פינו. האמור לגבי עבודת הכהנים לגבי הקרבנות מה ואיך עושים זאת, נועד לקבוע כללים, לבל יעשה כל אחד כטוב בעיניו. ובעיקר לשמור על קדושה ולהתנהג כקדושים.

משה מושח את אהרן ובניו לִכְהֻנָּה

הקב"ה הטיל על משה את טקס משיחת אהרן ובניו לכהנים , לכהן במשכן שנאמר: קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה וגו.. (ח/ב) . דבר משיחת אהרן ובניו נעשה 7 ימים לפני הקמת המשכן. שואלים איך זה עתה נאמר קח את אהרן ואת בניו, והרי הקמת המשכן כבר נסתיימה עוד בספר שמות? אומר רש"י על כך: אין מוקדם ומאוחר בתורה. ועוד מה הכונה של המלה: קח את אהרן... אומר רש"י : קחנו בדברים וּמָשְׁכֵהוּ . לצורך זה הַקְהֵל את הקהל אל פתח אֹהֶל מועד, דוקא למקום שהשטח לפניו קטן כלומר מקום שהחזיק מועט את הַמְּרֻבֶּה. משה עשה כן ואמר לעדה: זה הדבר אשר צוה ה' לעשות.(ח/ה) לאמור: אלה דברים שתראו שאני עושה לפניכם- צוני הקב"ה לעשותם. ואל תאמרו: לכבודי ולכבוד אחי אני עושה . ללמדך שאפילו משה רבנו נזהר מפני מלעיזים. משה מושח את המשכן ואת כל אשר בו ובכך קדש אותם. כן משח את אהרן אחיו ואת בני אהרן לְקַדְּשַׁם ככהנים שיעשו את עבודת הקדש ויקריבו את הקרבנות. אלא שכאן משה מקריב בעצמו את פר החטאת והקריב משה את אֵיל העולה -הָאָיִל וכך המשיך משה והקריב את הָאַיִל השני אֵיל המלואים . וצוה על אהרן ובניו לשבת באהל מועד שבעת ימים יום יום עשו כאשר צוה ה' אותם על-ידי משה. מכאן למדים כי הכהן הגדול טעון פרישה מן הציבור ולהתבודד שבעת ימים לפני יום הכפורים.

המקריב יקריב משלו

הכלל שחל על אהרן ובניו שגם הם חייבים להקריב קרבן משלהם ולא רק משל הציבור מאלה הבאים להקריב קרבנותיהם. הקרבת הקרבנות של אלה הבאים להקריב קרבן במשכן מוטלת על אהרן ובניו בבחינת מילוי תפקידם ככהנים - לשרת את. אך יש והכהנים מהווים חלק מהציבור שחייב בהקרבת קורבנות עליהם להקריב משלהם. בעניין זה נאמר: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרן ואת בניו לאמור תורת העולה היא העלה על מוקדה וגו'. (ו/א) צווי זה חשוב ביותר ללמדך כי איש ציבור איננו צריך לחיות ולהתקיים על חשבון הציבור. החובות והזכויות שחלים על כל אחד מהציבור חלים גם על המנהיג , כאן מדובר בכהנים. ניצול כספי או רכוש הציבור משחית את המנהיג. המנהיג לא יוכל להעריך את קרבנו של הפרט ואת הנטל שנוטל האדם מן ציבור עליו אלא אם המנהיג עצמו נוטל אותו משלו.

לא עולות ולא זבחים ה' צוה

כל אשר צוה ה' אותנו, לשמוע בקולו וללכת בדרך שהתוה לנו וכפי שכבר נאמרעל דעת הרמב"ם : הקרבת הקרבנות מהוה כורח בגלל היותו מנהג שישראל נהגו לקימו במצרים. בתקופה בה מדובר לא ניתן היה לשרשו או לבטלו לחלוטין מיד אחרי היציאה ממצרים, לכן בלשוננו נאמר צריך למסדו ולהכניס בו סדר. מתברר כי הקרבנות לפי סוגיהם נועדו לאכילה למקריב את הקרבן עם הפרשה לכהנים שפרנסתם היא על קרבנות הציבור. כפי שקוראים בתורת הקרבנות חלק מהקרבן נועד לשרפה וחלקו העיקרי לאכילה. שרפת הקרבן נעשית באש היורדת מן השמים ולכך בפרשת שמיני נוכח כי הדבר איננו פשוט. הדברים אמורים כאן לתקופת המשכן ולמשך קיום המקדש שעתיד להבנות על הר המוריה. מן הכתוב עולה כי הקרבת הקרבנות נעשתה כדי לכפר על מעשי עולה ואף על שחיתות, לפיכך הקב"ה מאס בקרבנות כפי שאנו לומדים מדברי הנביאים המובאים בהפטרות המסימות את הקריאה בתורה שם נאמר: כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עֹלותיכם סְפוּ על זבחיכם ואכלו בשר. זה אשר אתם עושים בפועל בהקריבכם קרבנות. משחיתים, חומסים וגוזלים ובאים לכפר על כך בקרבן שאתם מקריבים לי אני ה'. ולא זאת רציתי שתעשו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. במלים אחרות אומר הקב"ה לישראל אינני רוצה בקרבנות שאתם מקריבים שמשמים כפרה על עַוְלוֹתֵיכֶם, שאתם עושים. כל אשר אני צויתי אתכם, זה לשמוע בקולי ולקיים את מצוותי: והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כל שדרוש הוא לעבוד את השם באמונה: כי אם את הדבר הזה צויתי אֹתָם לֶאמֹר שִׁמְעוּ בקולי והלכתם בכל הדרך אשר אצווה אתכם למען ייטב לכם. על-אף הדברים האלה צריך לאמר "אשריהם ישראל". גם הרחוקים והמתרחקים מתורת ישראל, יש זיקה אליה, ביודעין ושלא ביודעין: חלקם קשרו גורלם עם הארץ בזכות הכתוב בתורה מבלי שהם מקיימים מצוותיה, ואחרים בגלל היותם צאצאים של צאצאי אבות אבותיהם מלפני אלפיים שנה, זיקתן של אלה מובנת מאליה, וחלקם מפני ששונאי ישראל קִשְׁרוּ אותם לארץ הזאת אשר הגויים ראו בה ארץ ישראל. ויש גם אחרים הקשורים לארץ מתוך אמונה צרופה בתורה ובדברי הנביאים והכתובים. לדידם הפסוק האומר: ושבתי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'. היא קושאן הטבו של ישראל על ארצו. אלה מהווים גם את הזרע שטומנים אותו באדמת המולדת , להכות שורשים והם הצמח שצומח כעצי עד. אלה ודומיהם בישיבתם ובדבקותם בארץ מקדשים את עפרה ברוחם ובנפשם ובדמם. לכן אם נשוב אל מקורותינו ואל מורשת ישראל נמצא את משמעות דברי המשורר : לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי , יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלְּכוּ, כּמִעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. (תהלים פא) כל שצריך זאת אמונה כי יש השגחה עליונה שבזכותה עם ישראל חי ויחיה לנצח בתוך ים של עמים שרובם מתנכלים לו, וישראל חי וקים . זה מחזיר אותנו אל הפסוק האומר : ה' יילחם לכם ואתם תחרישון. רבותינו אמרו אכן ה' נלחם לנו, אחרת איך אפשר להסביר קיומו של עמנו למרות הפגיעות בו לאורך הדורות וריבוי שונאיו כל שעליכם לעשות אתם כדברי חז"ל תָחַרְשׁוּן (במשמעות תעבדון) ולא תַחֲרִישׁוּן ותסתמכו כי יש על מי לסמוך.

יֵשׁ וְהָאִתּוּת מְאוֹתֵת מְעֵת לְעֵת לְבַל נִשָּׁעֵן עַל מִבְנֶה מִתְמוֹטֵט

לָכֵן נַזְהִיר הַמְּאוֹתֵת לְבַל יָהִין כִּי עַל כֹּל פֶּשַׁע נָתוֹן יִתֵּן הַדִּין

יַעַן כִּי אֶצְלוֹ סֶדֶר זֶה הֲפָרַת נֵדֶר כִּי כָּלְאוּהוּ אַחֲרֵי גָּדֵר כְּמוֹ עֶדֶר

אֶת חֵרוּתוֹ מִשְׁכּן וּבָרִיק מֵשִׂים וּמוֹכֵר כָּל סִכּוּי בִּנְזִיד עֲדָשִׁים

וּבֵינוֹ לְבֵין הַמְצִיאוּת דּבָרָ אָׂיִן וּמַאֲמִין בַּעֲקִירַת יִשְׂרָאֵל עֲדָיִן

וּבְתַאֲוָתוֹ לְדָם אִבֵּד צֶלֶם אָדָם וּמַצְפּוּן הָאָדָם אֶצֶל עַמּוֹ נָדַם

לִפִיכַךְ

עַל שׁוֹפְך דַּם הָאָדָם שָׁם נִכְתַּב

לֹא יִנָּקה בַעֲשׂוֹתוֹ פֶּשַׁע נִתְעָב

וְלֹא יַצְלִיחַ לְעָקְרֶנוּ כְּפִי שֶׁחָשַׁב

כי אֶצְלוֹ נִכְתַּב, בִזְכוּת עַמֶּנוּ שַׁב