בנאום בר-אילן שנשא ראש הממשלה
בנימין נתניהו לפני כמעט שנתיים, הוא הציב שני תנאים להקמתה של מדינה פלשתינית בצד מדינת ישראל: הכרה פלשתינית במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ופירוז המדינה הפלשתינית. שני התנאים הללו אינם מתמלאים, שכן הדוברים הפלשתינים חוזרים השכם והערב שאין הם מעלים על דעתם להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שכן הכרה כזו תפגע באחיהם בני המגזר הערבי בישראל ותמנע את זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים לתוך ישראל. על תנאי הפירוז הם אינם מדברים, כי הם יודעים היטב את אשר יודע נתניהו, כי במזרח התיכון אין "מדינה מפורזת". השבוע קיבלנו תזכורת לכך: אוניית משא אזרחית הנושאת טונות רבות של נשק מתקדם מאירן בדרכה דרך סוריה וטורקיה לאלכסנדריה, במטרה להבריחם בהמשך לתוך רצועת עזה.
במקביל, הודיעו שלטונות הביטחון המצריים כי סיכלו הברחה של חמש משאיות עמוסות בנשק שהגיעו מסודן למצרים, וגם נשק זה היה מיועד להיות מוברח לעזה דרך המנהרות.
הברחות הנשק הללו שאינן פוסקות לרגע, הן אמירה פלשתינית ברורה וחדה - לנתניהו, לאירופה, לארה"ב, לאו"ם ולארגונים הלא ממשלתיים בכל העולם: "מדינתנו תהיה חמושה עד האוזניים בנשק המודרני ביותר שיהיה בעל טווחים גדולים ביותר. ואירן, יחד עם ידידינו ובעלי בריתנו, תוודא כי המדינה הפלשתינית העתידה לקום תהיה מפורזת רק בחלומותיו של נתניהו". אמירה זו חלה לא רק על רצועת עזה, אלא גם - ובעיקר - על שטחי יהודה ושומרון, אשר אם יהיה בהם רצף טריטוריאלי, הם יהפכו לרצף טרוריסטי שיציב איום אסטרטגי על מדינת ישראל שתהיה כבולה בכבלי הגולדסטונים.
אלא שלמרות אמירה ברורה זו, עומדות מדינות רבות בעולם להכיר במדינה פלשתינית בעת שתתכנס עצרת האו"ם בספטמבר הקרוב לכינוסה השנתי, ואת ההכרה הבינלאומית שקיבלה ישראל בנובמבר 1947, תקבל המדינה הפלשתינית בשנת 2011. זה יהיה הכישלון הגדול ביותר של ההסברה הישראלית, שלא הצליחה להעביר את המסר הכל כך פשוט, שמדינה פלשתינית בעלת רצף טריטוריאלי שווה מדינת טרור שתמרר את חיי כל שכנותיה, ולא רק את חייה של ישראל. הכישלון נובע - בין השאר - מכך שממשלת ישראל מועלת מדי יום בתפקידה להביא את דברה של ישראל לפחות אל כל בית דובר אנגלית, באמצעות ערוץ טלוויזיה לווייני ישראלי, מקביל לסי. אן. אן. האמריקני, בי. בי. סי. הבריטי, צרפת 24 הצרפתי, דונה ההונגרי ועוד עשרות ערוצים לאומיים לווייניים הנקלטים בכל סלון בעולם. ישראל אינה מפעילה ערוץ טלוויזיה כזה, לא באנגלית ולא בערבית, ולכן היא אינה נמצאת על מפת התקשורת, וככזו, אולי גם איננה על המפה הגיאוגרפית. המרחק מכאן עד לדה-לגיטימציה שנעשית לישראל - קצר מאוד.
הטכנולוגיה קיימת, האולפנים קיימים, האנשים קיימים, הידע קיים והצורך קיים. חסרה רק החלטה ותקציב לא גדול כדי להביא לשינוי מצבה של ישראל בתקשורת, שיביא גם לשינוי במצבה הפוליטי. לא יועילו לנו הצהרות ונאומים, עצרות ומפגשים, כל עוד דְּבָרנו אינו מגיע אל האזרח הפשוט באטלנטה או בטקסס, הרואה, שומע, מבין ומטלפן לחבר הקונגרס שלו כדי לומר לו שיצביע בעד ישראל.