בתי הדין כמרקחה. המתח בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים הגיע לשיאו בשבוע שעבר, כשבפסק דין טעון ונרגש תיאר הרב אריאל ינאי מבית הדין בנתניה את המצב הבלתי אפשרי:
- "לצערי אנו נסוגים לאותם ימי הביניים החשוכים של מלחמות הסמכויות, אך הפעם המלחמה הזאת לובשת לה צורה קשה יותר. לא במאבק טרומי על סמכות השיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין עסקינן כאן, אלא בדבר גרוע בהרבה. מדובר כאן במאבק על סמכות הפסיקה ועל עצם קיומו ותוקפו של פסק הדין של בית הדין. לצערנו הרב, לא מדובר כאן במאבק גרידא אלא במלחמת עולם של ממש. מבחינה הלכתית טהורה, מדובר כאן בנושאים החמורים והמהותיים ביותר בדין האישי - כשרותו של הגט והחשש מפני ממזרות. באם התופעה הקשה הזאת תתפשט ותתרחב ללא הצבת מחסומים ברורים - סופה מי ישורנו?... האישה הזאת שחושבת כי הישועה תבוא לה באמצעות צעד שיסייע בידה להשתחרר מבעלה מביאה על עצמה במו ידיה את ההפך הגמור. כמו בומרנג שחוזר אליה וחוסם לחלוטין אפשרות של פתרון בדרך של גירושין".
החרה החזיק אחריו אב בית הדין הרב מיכאל עמוס:
- "בית הדין יעשה כל אשר בידו שלא לפגוע בכרם ישראל על-ידי מתן גט מעושה שהוא בטל, שתוצאותיו יגרמו לממזרות, להרס התא המשפחתי, וממילא לפגיעה בכרם ישראל. זו דעתו של בית הדין וזו דעתה של תורתנו הקדושה. בית הדין לא פונה לשום גורם בעניין זה. חזקה שכל מי שמתעסק בזה מודע לתוצאותיו".
קצפם של הדיינים יצא על תביעת הנזיקין שהגישה ברוריה נגד מאיר בעלה (שמות בדויים).
את תיק הגירושין פתחה ברוריה עוד בשנת 2001. ההרכב שדן בתיק התרשם שהזוג נמצא במצב של 'גירושין רגשיים' ולא מצא טעם לנסות לשקם את מערכת היחסים שלהם. עם זאת, הדיינים הכריעו שברוריה לא הצליחה להוכיח שמאיר מפעיל נגדה אלימות ו'משליט טרור בבית', וציינו את מסקנת חוקרי המשטרה ושופטי בית המשפט שהשתכנעו שתלונותיה של ברוריה היו תלונות שווא. מסקנתם של רוב הדיינים הייתה שאי-אפשר לכפות על מאיר לתת גט, אך יש לדרבן אותו לעשות כך. דיין אחד סבר שאפשר לחייב אותו, אך לא לכוף.
תיק המסטיק הזה נמתח לאורך שנים ארוכות, שבהן לא הצליחו מאיר וברוריה להגיע להסכמות בנוגע לחלוקת הרכוש המשותף. בשלב מסוים הגישה ברוריה תביעת נזיקין לבית המשפט בטענה שעיכוב הגט מצדו של מאיר פוגע בה. בית המשפט פסק שעל מאיר לשלם פיצויים בגובה של 400 אלף שקלים ותוספת של 4,000 שקל על כל חודש של עיכוב נוסף במתן הגט. מאיר מיהר בבהלה לבית הדין וטען שהוא מוכן לתת את הגט בתנאי שברוריה תמחק את תביעת הנזיקין נגדו. כאן התערבו הדיינים וקבעו שבמצב שנוצר הם לא מוכנים לכתוב גט מאחר שמאיר פועל תחת כפייה ולחץ ולא נותן את הגט מרצונו החופשי. מסקנתם של הדיינים הייתה שכל עוד חרב התביעה מונפת מעל ראשו של הבעל, האישה "מעגנת את עצמה".
הבסיסי ההלכתי של פסק הדין ברור. בפרשת כי-תצא כתוב: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א). על-פי ההלכה הגט חייב להינתן מרצונו החופשי של הבעל ולא תחת איום או כפייה, למעט מקרים חריגים שבהם בית הדין יכול להורות על כפיית גט. בפשטות, כפייה היא פעולה אלימה שמחייבת את הבעל להורות על כתיבת הגט ועל נתינתו לאישה.
הראשונים נחלקו בשאלת מעמדו של לחץ כלכלי: לשיטת רבנו פרץ לחץ כלכלי אינו מוגדר ככפייה והגט כשר, ולשיטת הרשב"א זוהי כפייה. גדול הפוסקים האשכנזים, הרמ"א, פסק כרשב"א לכתחילה (כלומר, בדיעבד גט כזה כשר), אך רוב הפוסקים האחרונים פסקו כרשב"א גם בדיעבד. טענת הדיינים היא שתביעות הנזיקין שנועדו לדרבן את הבעלים הסרבנים למהר ולתת את הגט, חוסמים בפועל את בתי הדין מלפעול ומשיגים את התוצאה ההפוכה.
ובחזרה לזוג שלנו: אז נכון, עיון מעמיק בפסקי הדין שניתנו בתיק מעלה שברוריה היא ככל הנראה 'קלפטע' לא קטנה. פעם אחר פעם היא נתפסה בשקרים, בביזוי בית הדין, בהפעלת מניפולציות על בית הדין ובהיעדרויות מדיונים ללא הודעה מראש. חוסר נכונותה להסכים לחלוקה הגיונית של הנכסים היה ככל הנראה הגורם המרכזי להימשכות התיק לאורך כמעט עשור. יחד עם זאת, לא יעלה על הדעת שגירושי בני זוג יימשכו כל כך הרבה זמן. בית הדין העליון חייב להבין שהחברה אינה סובלת היום עיכוב ממושך של גירושין, בין מצד הבעל ובין מצד האישה, ולא משנה מאיזו סיבה. יש כאן עוון מוסרי, חברתי, ציבורי (ולדעתי גם הלכתי), והאחריות הציבורית של בית הדין היא לפתור אותו ולא לחסות תחת ההצדקות ההלכתיות.
הפתרון התוך-מערכתי הוא להרחיב מאוד את השימוש ב"הרחקות דרבנו תם" - לחצים עקיפים כדוגמת שלילת רישיון נהיגה, הגבלת חשבון הבנק, מניעת דמי ביטוח לאומי ועוד. צריך להעיר שתלמידי הרב אלישיב מחמירים גם בזה, ולכן חשוב להגדיל את מצבת הדיינים המחויבים למסורת הפסיקה הספרדית המקִלה.
הרב עמאר התבטא לאחרונה ואמר: "לא יעזרו לי דיינים ציונים, הם בדיוק כמו הליטאים. אני צריך דיינים ספרדים". נעיר רק שיש גם הרכבים אשכנזיים שמפגינים אחריות ופוסקים כרב
עובדיה יוסף בנושא זה, כדוגמת בית הדין בצפת.
אבל הפתרון הציבורי הרחב יותר הוא חתימה על הסכם ממון לפני הנישואין. רוב גדולי הפוסקים בימינו סומכים את ידם עליו (כנגד עמדתו של הרב אלישיב). בארצות הברית הוא הפך לנורמה מחייבת, ואפילו ר"מים ב'ישיבה יוניברסיטי' אינם מוכנים לחתן את תלמידיהם ללא הסכם חתום. לדעת משפטן בכיר המעורה בתחום, בארץ ההסכם עדיין לא תפס בעיקר בגלל שהגוף שדחף אותו עד כה היה ארגון 'קולך', שנתפס בקרב רבים כארגון חתרני שעסוק בעיקר במלחמה ברבנים ובדיינים, וברמה הערכית העמוקה לא מחויב לשושלת התורה שבעל פה.
ההסכם הטוב ביותר הוא זה שנוסח בידי פרופ' דב פרימר בעצה אחת עם הרב יהודה עמיטל ז"ל והרב בקשי דורון, וששוכלל בידי הרב אלישיב קנוהל ורחל לבמור. כשכל זוג יחתום על הסכם כזה לפני החופה, בעיית העגינות תיפתר.
