וַיְקַו לְמִשְפָּט - וְהִנֵּה מִשְפח

השבוע הגיע לסיומו - למעט שלב הערעור - תרחיש האימים החף מכל לגיטימיות, שליבתו התקיימה בכיכר העיר בקרב ההמון, שלא לומר האספסוף, הפמיניסטי-פלשתיניסטי, כמו גם ואף בעיקר על במות התקשורת הממוסדת, על שלוחותיה נוטפות הארס. תרחיש כגון דא היטיב לתאר הנביא ישעיהו, פרק ה', פסוק ז', כבר לפני למעלה מ-2600 שנה באומרו: "וַיְקַו לְמִשְפָּט - וְהִנֵּה מִשְפח". אכן משפח הנו "התואר" האחד ואין בלתו המתאים להגדיר ולאפיין את עיוות הדין הנורא שמתגלגל זה ארבע וחצי שנים מן הכיכר לצהובון ומן האחרון למסית הרדיופוני וממנו לאחיו הטלוויזיוני ומשם למתפרעות פמיניסטיות נושאות פשקעווילים בנוסח "הרשעה עכשיו". כל זאת בליווי צמוד ורצוף של "להקות מעודדים" משורות הפרקליטות והמשטרה ובניצוח היוהמ"ש בדימוס מזוז, שבהדלפותיהם המרושעות והשקריות ליבו את אש הרוע ואת להבות השנאה שחרכו כל אפשרות למשפט צדק. כל אלה התרחשו מדי יום, עד אשר הבשיל פרי הבאושים בדמות גזר דין השולח את הקורבן - כן הקורבן - קצב לשנות מאסר ארוכות מאחורי סורג ובריח, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. שבע שנות המאסר שנגזרו על הנשיא לשעבר, הם אכן הוכחה ניצחת ומחרידה כי יש תמורה לאגרה וכי לא לחינם הדליפו המדליפים והסיתו המסיתים. היטיב להגדיר את המתרחש המשנה לנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, השופט חשין: "התערבות התקשורת פוגעת באופן חד-משמעי בהליך השיפוטי. אם תשאלו אותי, הנשיא היום כבר הורשעע ד כדי כך, שמחר יכולים פרקליטיו לקום ולבקש למחוק את האישום, משום שהייתה שפיטה והוא הורשע כבר". אולם גם בית המשפט לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו בכל הנוגע למשפח הרבתי, שתג מחירו כה גבוה. אחרי ככלות הכול, היה זה בית המשפט שהחליט לקיים את ההליכים בעניינו של קצב במחשכים, הרחק מעין רואה, חרף מודעותו לכך כי צדק שאינו נראה דינו כצדק שלא נעשה. ובמחשכים כמו במחשכים, כך יכול היה בית המשפט להתעלם מרוב ככל העובדות והנימוקים המצביעים בעליל כי גרסותיה של "א' ממשרד התיירות", הכבושות במשך תשע שנים בתחילה והמתפתחות תוך שינויים וסתירות בוטות מגרסה לגרסה בהמשך, אינן אלא ילקוט כזבים תפוח, שבינו לבין אונס כפול אין ולא כלום. הדלתיים הסגורות וצווי איסור הפרסום אפשרו לשופטיו של קצב להתעלם לגמרי מכך שהתביעה בטענותיה בפניהם סתרה לא אחת- ובנקודות מכריעות -את טיעוניה היא עצמה בפני בג"ץ, שנתיים קודם לכן. גם בזכויותיו הדיוניות הבסיסיות ביותר של קצב כנאשם, לא היססו השופטים לשלוח את ידם. וכך שללו ממנו תוך רמיסת החוק, את זכותו הבלתי מותנית שסנגוריו יסכמו אחרונים. הלא תחת מעטה החושך וצו איסור הפרסום, כיצד ידע על כך מאן דהוא?! את קרן האור היחידה במשפח האפל שקצב הנו קורבנו האומלל - וגם האור הזוהר ממנה הנו חיוור למדי- ניתן לראות בדבריה הבאים של השופטת שבח, שבניגוד גמור לדעת חבריה, מצאה לנכון לומר על משפח ההמון: "קול הלמות התופים שנשמעו מרחבת בית המשפט עת הוקראה הכרעת הדין, סימלו שמשהו נשתבש. צהלות השמחה וקריאות הגנאי הצורמות כלפי הנאשם היוו אך אקורד סיום לתהליך ארוך, ממושך ועקבי של שפיטת הנאשם על-ידי הציבור והרשעתו בטרם משפט". ובאותו עניין: "בית המשפט אינו זקוק למעודדות או לסיוע תומך אחר. בית המשפט זקוק לאמון הציבור, ואמון זה נפגע קשות כשהמשפט מתנהל בצל הפגנות מאורגנות נגד הנאשם, המכריזות עליו כאנס, בעיצומו של הליך שמיעת הראיות ואף לפני כן". גם רב הטבחים של התבשיל העכור, הלא הוא היוהמ"ש בדימוס מזוז, אינו יוצא נקי מתחת לקולמוסה של השופטת שבח: "שפיטת הנאשם על-ידי הציבור בטרם משפט לא נולדה בחלל ריק, והיא היוותה אך המשך ישיר להתבטאויות אומללות ומיותרות של היועץ המשפטי לממשלה ושל נבחרי ציבור אחרים. היועץ המשפטי כינה את קצב כמי שלאורך שנים התנהג התנהגות של עבריינות מין סדרתית, אם היועץ המשפטי כבר הכריע בשנים 2006/7 כי הנאשם הינו עבריין מין סדרתי, מה לו לציבור כי ימתין עד להגשת כתב האישום ועד למתן הכרעת הדין"? ובאשר לכפיפיו של מזוז בפרקליטות, השופטת שבח מדגישה כי הללו עסקו "בסיוע חסר תקדים של הדלפות מגמתיות שאיש לא נתן עליהן את הדין". על יסוד דברים כדורבנות אלה, סברה השופטת שבח כי העונש הראוי לגזור על קצב החבוט הנו 4 שנות מאסר. גם לו הייתה דעתה נשמעת, לא היה בכך אלא כדי להפחית במקצת מעוצמתו של המשפח שהנשיא השמיני של מדינת ישראל הוא קורבנו. אכן, כך יאה למערכת משפט "מפוארת" בעיני עצמה, ששופטיה מפיקים 99.9% הרשעות בתיקים הנשמעים בפניהם.