על פני הדברים, מה אכפת לראשי ג'יי-סטריט אם יגדירו את הארגון שלהם כאנטי-ישראלי. הרי נועם חומסקי ושלמה זנד, שדוגלים בעמדות דומות, אינם מבקשים שיראו אותם כחובבי ציון. מה גם שלהחלטת ועדה זו או אחרת של הכנסת משמעות הצהרתית בלבד. האם חשוב לאנשי ג'יי-סטריט מה יגידו עליהם עתניאל שנלר ודני דנון? מתברר שחשוב גם חשוב. לא לחינם גייסו אנשי הארגון תגבורת וניהלו בוועדת העלייה והקליטה קרב מאסף. החשיבות היא פוליטית פנימית, כשהכוונה היא לזירה הפנים-אמריקנית, או ליתר דיוק – הפנים-יהודית-אמריקנית. יריב קרוב צורם יותר מאויב רחוק. לג'יי-סטריט שתי רגליים, זו האידיאולוגית וזו הפוליטית-ארגונית. מבחינה אידיאולוגית, הארגון הוא שמאלני רדיקלי וככזה הוא דוגל בעמדות אנטי-ישראליות. בזירה הפוליטית-ארגונית, היריב של ג'יי-סטריט הוא איפא"ק - כשיחסי הכוחות אינם לטובת ג'יי-סטריט. יחסי הכוחות בין שני הארגונים נכון להיום הם כמו בין אריה בוגר לגור צבוע זעיר שזה עתה מתחיל להצמיח שיניים. הבעיה תתעורר אם זה הקטן גדול יהיה. במאבק שמנהל ג'יי-סטריט מול איפא"ק חשוב לו לא להפסיד לגיטימציה מצדה של ישראל. לכן מנהל הארגון קרב הגנה. עניינית, נציגי ג'יי-סטריט ותומכיהם בכנסת לא הפריכו את העובדות שהציג שנלר. הם ניסו לטעון בקול חלש שגם מתנגדי אוסלו בתקופת ממשלת רבין ביקרו את ממשלת ישראל בחוץ לארץ בכלל ובארה"ב בפרט, אך הטענה לא מחזיקה מים. מתנגדי אוסלו לא פעלו בקונגרס ובאו"ם על-מנת לגרום לישראל נזק מדיני ולהביא להודעות גינוי נגדה. השוואה כזו דומה לטענה שכל אלימות בבית ספר היא אלימות, ואין הבדל בין מקרה שבו ילד מושך לילדה בצמה (גם כשהוא מושך בכל הכוח ואכן מכאיב לה) למקרה שבו הוא דוקר אותה בסכין ומנסה לפגוע בצוואר. אם גוף שמגדיר את צה"ל פושע מלחמה, מתייצב לצדו של אחמדינג'אד, פועל על-מנת למנוע מנשיא אמריקני שעוין את ישראל להטיל וטו על החלטות גינוי נגד ישראל באו"ם ומעריך שעצם הקמתה של המדינה הייתה טעות - אינו ארגון אנטי-ישראלי, תנועת חמאס יכולה להצטרף להסתדרות הציונית, שלא לדבר על אבו-מאזן. אך מה שמרתק כאן הוא לא הוויכוח המהותי אלא השסע בקדימה. הטונים עלו ואת המתיחות באוויר אפשר היה לחתוך בסכין. "אתה כבר מזמן לא מקדימה, אתה לא מייצג את קדימה", הטיח יואל חסון בשנלר. שנלר לא נשאר חייב. "מוזר שיו"ר צעירי הליכוד ויו"ר בית"ר לשעבר מסייע לארגון פרו-פלשתיני", השיב. דנון ביקש לדחות את ההצבעה על נוסח ההחלטה למועד אחר. הח"כים מישראל ביתנו ומשס לא הגיעו ולא היה לו רוב. גם רוברט טיבייב ומרינה סולודקין לא הגיעו. אילו הגיעו לא הייתה לדנון בעיה: השניים לא תומכים בג'יי-סטריט. עולים מחבר העמים, גם כשהם מוצאים את עצמם במפלגות של מחנה השמאל, סולדים מארגוני שמאל רדיקלי. נינו אבסדזה מקדימה היא יוצאת מהכלל. לקראת סוף הישיבה ביקשו אנשי ג'יי-סטריט מחברי הכנסת מקדימה התומכים בהם שיפנו לציפי לבני ויבקשו להחליף לצורך ההצבעה את נציגי קדימה בוועדה. שמאלוב-ברקוביץ', טיבייב וסולודקין, כאמור, לא תומכים בהם.

ג'יי-סטריט ממוקמת שמאלה ממרצ, אבל את התשתית הפוליטית שלה בארץ היא בונה כשהיא נשענת על קדימה. זאת מכמה סיבות: ראשית, הארגון רואה בקדימה מפלגת שלטון לעתיד. שנית, לח"כים מקדימה אינטרס ברור: הם מחפשים תורמים לקראת התמודדות עתידית בפריימריז. למרצ, במצב שבו היא מצויה, ספק אם תורמים יכולים לעזור. אחרי הבחירות, כשהתברר שזהבה גלאון (מספר 4 ברשימת מרצ) נשארה מחוץ לכנסת והסיעה מורכבת מגברים בלבד, פעילוֹת המפלגה הפעילו לחץ על חבר הכנסת הטרי ניצן הורוביץ במטרה שיתפטר. הורוביץ סירב בתוקף לנהוג כג'נטלמן ולפנות מקום לגברת. ג'נטלמנים כידוע לא שורדים בכנסת. גם במרצ לא. יוסי שריד בקדנציה של רבין בעט החוצה, תוך שהוא נעזר באריה דרעי, את שולמית אלוני שעמדה בראש הגוף של שלוש המפלגות שזה עתה התאחדו, ותפס את מקומה. הורוביץ טרם למד לבעוט, אך בכל זאת התעקש. השבוע מקבלת סיעת מרצ את האישה שלה בחזרה. יו"ר המפלגה חיים אורון הגיש שלשום ליו"ר הכנסת ריבלין את מכתב ההתפטרות. אורון בן ה-71, איש מפ"ם, מיצה את עצמו. את המפלגה לא הצליח להוציא מהמבוי הסתום שבו היא מצויה. גלאון, חריפה, כריזמטית, צעירה יותר ומודרנית יותר, לאחר שתתפוס את מקומו בכנסת תתמודד גם על מקומו בראשות המפלגה. לסיעה בכנסת היא תוסיף צבע. אם תיבחר ליו"ר המפלגה תעמוד לפניה משימה כמעט בלתי אפשרית. לכאורה, יש לה אמירה: היא משלבת עמדות מדיניות שמאליות נוקשות עם גישה חברתית כשל שלי יחימוביץ'. השאלה היא האם למרצ נשאר בכלל מקום תחת השמש הפוליטית. מרצ תפסה עמדות בבג"ץ ובתקשורת, אבל זה שנים שהיא לא מצליחה לתרגם אותן למנדטים בכנסת. לאחר שהגיעה לשיא שלה ב-1992 (12 מנדטים), היא הידרדרה מדחי אל דחי. מרצ היא ההשתקפות השמאלית של האיחוד הלאומי, אבל מתברר שבשונה מהימין, השמאל האידיאולוגי המדיני לא מסוגל לספק בקביעות 5-4 מנדטים. הרעיון של מדינה פלשתינית לא מביא מצביעים לקלפיות. השמאל עובר עתה את מה שעבר הימין לקראת בחירות 1992. אם תיבחר גלאון לראשות המפלגה, היא תצטרך להידחף בין לבני לשמאל הלאומי החדש, כשגם יאיר לפיד עתיד להקים מפלגה. מרצ עשויה להימחק כפי שנמחקה התחייה ב-1992. מדברים על איחוד, אבל שתי הקדנציות האחרונות הוכיחו שלמרצ תכונה מוזרה: הצטרפותם של אישים או גופים חדשים לא מגדילה את כוחה, ולעתים אף מצמצמת אותו. עיין ערך יוסי ביילין. מאידך-גיסא, יכול להיווצר מצב מעניין: שלוש נשים בראשות מפלגות של מחנה אחד. ציפי לבני, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון. בין לבני ויחימוביץ' לא שוררת אידיליה בלשון המעטה, וגם גלאון אינה צמחונית. צפויה מערכה מרתקת.

שתי הצעות חוק אושרו ביום שני בכנסת בקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק ה"נכבה" של אלכס מילר מישראל ביתנו והצעת חוק ועדות הקבלה של עמיתו לסיעה דוד רותם ושל ישראל חסון ושי חרמש מקדימה. הדיון גלש לתוך הלילה. יחסי הכוחות היו ברורים, אבל סיעות האופוזיציה ניהלו פיליבסטר - פרוצדורה פרלמנטרית שמאלצת את אנשי הקואליציה לבלות במשכן הכנסת לילות כימים. מאות הסתייגויות הוגשו וכך נמשכו הדיונים. שתי הצעות החוק הוגדרו על-ידי השמאל כ"הצעות גזעניות", כשקדימה מוצאת את עצמה בתווך. את חוק ה"נכבה" ריככה באופן משמעותי ועדת השרים לחקיקה. מילר הציע תחילה עונש מאסר של עד שלוש שנים למי שמציין את יום העצמאות בפרהסיה ובטקס רשמי כיום אסון, אך ועדת השרים צמצמה את ההצעה לפן כספי בלבד. על-פי החוק, שר האוצר מוסמך לקנוס ארגונים שנהנים ממימון ממשלתי אם אלה יציינו את "יום הנכבה". חוק ועדות הקבלה קובע שביישובי הנגב והגליל, לוועדות הקבלה תהיה זכות לסנן חברים חדשים "שלא מתאימים למרקם החברתי של היישוב". שוב, ועדת השרים לחקיקה צמצמה את ההצעה המקורית. החוק מוגבל ליישובי הנגב והגליל שמונים עד 400 משפחות (בגרסה המקורית ננקב המספר 500). אלא שאפילו בגרסה המרוככת מדובר בהישג רציני של ישראל ביתנו: החוקים נועדו לקבע את ישראל בתודעה הציבורית כמדינה יהודית ולבלום במידת האפשר שינוי דמוגרפי לטובת הערבים בנגב ובגליל. הח"כים מהסיעות הערביות הרימו קול צעקה, אבל שוב - המערכה המעניינת התנהלה לא במליאה אלא בסיעת קדימה. קדימה תמכה תחילה בחוק ה"נכבה" כפי שתמכה בחוק החרם. בשני המקרים שינתה את עמדתה תחת לחץ תקשורתי לאחר הקמפיין שהובילו ארגוני השמאל. הסיעה קיבלה החלטה להתנגד לחוק ה"נכבה" בנימוק מוזר במקצת שלפיו אין להסמיך את שר האוצר להחליט. וכי מי אם לא שר האוצר מחלק תקציבים? בחוק ועדות הקבלה מצאה קדימה את עצמה במציאות מורכבת אף יותר, שכן שניים מחבריה הובילו את ההצעה. בישיבת הסיעה הוחלט להעניק לח"כים חופש הצבעה. לבסוף התברר שחברי הכנסת של קדימה, רובם ככולם, לא ששים לרוץ ולהתנגד להצעות חוק המשקפות את עמדתו של הרוב היהודי. מההצבעה על חוק החרם של זאב אלקין, ח"כים מקדימה בחרו להיעדר. רק נינו אבסדזה נשארה באולם המליאה והצביעה נגד החוק. בהצבעה על חוק ה"נכבה" ביום שני בלילה השתתפו רק חמישה או שישה ח"כים מקדימה. השאר הצביעו ברגליים. לקראת ההצבעה על חוק ועדות הקבלה התפתחה דרמה לילית. בשעה שלוש בלילה ניהל ישראל חסון ויכוח עם חיים אורון, שהיו אלה ימיו האחרונים במשכן. אורון צעק, חסון לא נשאר חייב. רק שלושה מקדימה השתתפו בהצבעה. שלמה מולה נשאר במיוחד על-מנת להצביע נגד, ולא מתוך דאגה לבדווים שירצו להשתלב ביישוב יהודי קהילתי. מולה טען שהצעת החוק תנעל את שערי היישובים בפני עולים מאתיופיה. החשש מוצדק, אף שסביר להניח שעולים מאתיופיה לא ייקלטו ביישובים קהילתיים מבוססים גם ללא הצעת החוק... קדימה נקרעת מבפנים. מחד-גיסא, ציפי לבני בנתה את עצמה כמנהיגת מחנה השמאל, והיא דואגת לשמור על עמדות שלא תהיינה לרועץ בעיני הוגי הדעות של המחנה. מאידך-גיסא, חלק ניכר מאנשי הסיעה, כולל כאלו שלא נמנים עם מחנה מופז, מסתייגים מהתקרבות-יתר לשמאל הרדיקלי. השבוע נפרדה הסיעה מאחד מבכיריה, זאב בוים, איש ליכוד במוצאו. בוים היה דמות מוסכמת על חברי הסיעה וגם על שרים וח"כים מחוצה לה, והדבר ניכר בנוכחות בהלווייתו. הסיעה החליטה שלא להשביע את החבר שייכנס במקומו, דורון אביטל, עד סוף ימי השבעה, כלומר עד תחילת השבוע הבא. מבלי להשוות לאחרים ברשימה, ח"כים מקדימה מציינים שהעשירייה הרביעית של רשימת המפלגה לכנסת היא איכותית להפליא. אביטל, בן 51, הוא מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, ודוקטור ללוגיקה ולפילוסופיה. הוא אינו מזוהה בוודאות עם מחנה זה או אחר בקדימה, אך בצבא שירת במחיצתו של מופז ובין השניים קשרים ארוכים. אביטל נחשב לקרוב למרכז בעמדותיו. המפלגה קרועה. בין ג'יי-סטריט לאיפא"ק. בין שמאל רדיקלי לציונות ולעמדות קונבנציונליות. השאלה הגדולה היא האם השסע ימצא את ביטויו בהתמודדות על ראשות המפלגה כאשר זו תיערך.