על שלוש המפלגות הגדולות לגבש הצעה להסדר קבע

אנחנו מתכנסים היום כשבועיים לאחר סיום מושב החורף של הכנסת ה - 18. הסיעה ה- 3 בגודלה בכנסת. חמישה עשר מנדטים. חמישה שרים. סגן שר. יושבי ראש ועדת החינוך וועדת החוקה של הכנסת. סגנית יו"ר הכנסת. ראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. וראשי עיר ועשרות סגני ראשי עיר. ואני נזכר בוועידת היסוד, ועידת ההקמה של "ישראל ביתנו" ומה נכתב לפני הוועידה ולאחריה על סיכויינו להצליח ולהשתלב במערכת הפוליטית בארץ. זה היה לפני קצת יותר משתיים עשרה שנה, בתחילת 1999. מי שיעבור על כל דברי ההבל שנכתבו ונאמרו עלינו אז ויראה את הדרך שעשינו מאז ועד היום לא יוכל שלא לחייך מהיכולת האנליטית, הדיוק וההערכות של כמה מבכירי הפרשנים הפוליטיים בארץ וכמה מעמיתיי בכנסת ובממשלה. אם לסכם בקיצור כל מה שנכתב ונאמר - לא נתנו לנו סיכויי, אבל אנחנו ידענו שנצליח. הייתה לנו אמונה בצדקת הדרך. הייתה לנו משנה סדורה. והייתה לנו נחישות. הייתה לנו נכונות להיאבק על דרכנו כנגד כל הסיכויים והייתה לנו נכונות לשחות כנגד הזרם. יו"ר הסיעה, רוברט אילטוב, ומזכ"לית המפלגה פאינה קירשנבאום הציגו את כל ההישגים שלנו כסיעה בכנסת וכמפלגה, ואין צורך שאני אדבר עליהם. מי שרוצה יכול לעיין באופן מסודר בחוברת המפורטת שחולקה בכניסה לאולם. אך אחד הדברים הברורים ביותר הוא ש"ישראל ביתנו" יצאה המנצחת הגדולה פעמיים - בתום מערכת הבחירות לכנסת ה - 18 וגם בתום שנתיים מיום כינון הממשלה. עובדה זו באה לידי ביטוי גם אצל עיתונאים שונים וגם בסקרים שפורסמו בתקופה האחרונה. כל הפרשנים הפוליטיים שואלים אותי מה סוד ההצלחה של "ישראל ביתנו"? התשובה לכך היא ברורה - נאמנות לדרך. מילה זו מילה. גם כאשר אנחנו משלמים על זה מחיר פוליטי ואישי. גם כאשר התקשורת ביקורתית, לפעמים ביקורתית מאוד, בסופו של דבר הציבור בישראל מחפש את הדרך. מחפש את הכנות והאמינות. מחפש הנהגה עקבית בדרכה, שאפשר להאמין לה. שניתן לסמוך עליה. מפלגת "ישראל ביתנו", מיום היווסדה, הרימה שלושה דגלים: עלייה, התיישבות והגנה על המולדת. הדגלים האלה ליוו אותנו בעבר וילוו אותנו גם בעתיד. כמו שהסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות" היא לא רק סיסמה. והוכחנו זאת בחוקים שהעברנו בסוף מושב החורף של הכנסת ואנו נמשיך בדרך זו גם במושב הקיץ. היום אולי יותר מתמיד ברור מדוע צריך להמשיך בעשייה זאת. האירועים של השבועות האחרונים, ביניהם ההירהורים של השופט גולדסטון על הדוח אותו כתב, מסבירים את דרישתנו בצורה הטובה ביותר. ראיתי אין סוף התייחסויות למאמר של השופט גולדסטון בעיתון "וושינגטון פוסט" והשינוי הדרמטי בעמדתו. שמעתי גם הרבה דיבורים על המסקנות וההשלכות. רובם דברים חכמים ונכונים. אבל שמתי לב שישנה התעלמות מפרט אחד חשוב. 80% מהחומר שהתגלה כסילוף, דעה קדומה וחד-צדדיות, הועבר לוועדה על-ידי ארגונים ישראלים ואזרחים ישראלים. השאלה הגדולה האם מדובר במקרה הזה בחופש הביטוי או בעלילת דם נוסח דרייפוס ובייליס? האם הכל נעשה רק מתוך אידיאולוגיה או גם תמורת בצע כסף? ומי המממן של כל אותה עלילת דם נוראית? מה המוטיבציה שלהם ומי הם? זו בדיוק הסיבה ש"ישראל ביתנו" תבעה להקים ועדת חקירה פרלמנטארית על-מנת שתבדוק את המימון של גופים אלה ומי עומד מאחורי מסע הדלגיטימציה המסתמכת על חתרנות וחתרנים מבפנים. הצטערתי לראות את הזיגזג של השותפים הקואליציוניים שלנו לפני שהבאנו את הנושא להצבעה מכרעת בכנסת. אבל אנחנו לא נוותר ובתחילת מושב הקיץ הקרוב נביא את ההחלטה להקמת ועדת חקירה פרלמנטארית להצבעה סופית. אני יודע ששילמנו ונשלם מחיר ציבורי על עמדתנו זו, ומספיק רק להיזכר במחול השדים סביבנו על-רקע ההצעה להקמת וועדת החקירה. היום לאחר הצהרתו של השופט גולדסטון, הייתי מצפה מאותם אנשים שהוציאו דיבתה של ישראל בעולם, לעשות חשבון נפש ולהתנצל. אני מדבר על נעמי חזן שיממה לאחר פתיחת מבצע "עופרת יצוקה" חתמה על עצומה המגנה את חיילי צה"ל בזו הלשון: ”...אנו דורשות לעצור מיידית את ההתקפה של כוחות הצבא הישראלים בעזה, אשר כבר גרם למותם של מאות. השחיטה הזו יכולה רק ללבות את הסכסוך..." ואני מדבר על ארגונים כמו "בצלם", "יש גבול", "עדאללה", "אתאג'ה", "האגודה לזכויות האזרח", "יש דין" ואחרים שסיפקו באופן ישיר ועקיף חומר מסולף לוועדה. כמו-כן, "האגודה לזכויות אדם בישראל", ארגון "גישה", "הועד נגד עינויים בישראל", "המוקד", "המרכז להגנת היחיד", "יש דין", "עדאללה" ו"רופאים למען זכויות אדם בישראל" - העבירו לוועדת גולסטון מכתב בו הם מגנים את מדינת ישראל על "פשעים" כביכול שנעשו עוד לפני מבצע "עופרת יצוקה" ודחקו בוועדה לחקור גם את המצור על עזה. ואני שואל את עצמי האם האנשים הללו לא ראו את אוניית "ויקטוריה" עמוסה בנשק קטלני המכוון כנגד אזרחי ישראל? האם הם לא רואים בשבועות האחרונים את הירי המסיבי לעבר אוכלוסיה אזרחית שלווה בערים, בקיבוצים ובמושבים בדרום הארץ?! אגב אלו אותם אנשים שעודדו את אריאל שרון לבצע את ההינתקות ולהעביר את רצועת עזה לפלשתינים. אותם אנשים שניסו להסביר שלאחר פינוי היהודים תהפוך עזה לסינגפור של המזרח התיכון. ואני נזכר בחברנו יורי שטרן ז"ל שהפינוי הזה כנראה גבה ממנו את המחיר המרבי. קשה לי לדבר על יורי בזמן עבר. יורי ניהל המון מאבקים בחייו ובד"כ תמיד היה מצליח. המאבק להעלאת יהודי ברית המועצות לשעבר; המאבק למען ההתיישבות ביהודה ושומרון, בעד הקולנוע הישראלי, בעד עסקים קטנים, בעד חיילי צבא דרום לבנון. אבל המאבק על ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ונגד ההתנקות כנראה הכריע אותו. אני יכול לדבר על יורי הרבה אבל אני מעדיף לצטט מִסֵפֶר נהדר שקראתי לאחרונה של פובליציסטית מצוינת הכותבת בשפה הרוסית, נלי גוטינה. בספר יש פרק מיוחד ומרתק על יורי שטרן. על מקומו בקהילת יוצאי חבר העמים ועל יכולתו להבין ולנתח תהליכים. "חיסול ההתיישבות היהודית ברצועת עזה", כותבת גוטינה המסתמכת על שיחותיה עם אלמנתו של יורי לנה, "היה הטריגר למחלתו. כמעט כל יוצאי חבר העמים זעמו על הזיגזג של הפוליטיקה הישראלית. אצלנו לא אוהבים כשעובדים על אנשים בעיניים. הרבה השוו בין הפקרת המתיישבים להפקרת חיילי צבא דרום לבנון. זה פשוט לא הסתדר אצלנו בראש. ויורי היה זה שספג את כל האנרגיה השלילית שלנו, את חוסר האונים שלנו, ואת הזעם". ובסוף הפרק המוקדש ליורי היא כתבה: "בקרב חברי הכנסת שלנו יש הרבה אנשים נמרצים שיכולים להמשיך את הפעילות הפרלמנטארית שלו אבל בנוסף להיותו פרלמנטר יורי היה ה- THINK THANK של איש אחד - עבור כולנו, ובתפקידו זה אין לו תחליף". אם הזכרתי את יורי אני לא יכול שלא לדבר על העלייה ועל החזון. כשברית המועצות הייתה עדיין אימפריית הרשע מעבר למסך הברזל מעטים היו היהודים שהאמינו שיוכלו להגשים את החלום ולעלות לארץ המובטחת. אולם היו מביניהם כאלה שהאמינו והנהיגו את העלייה. יורי היה אחד מהם. החזון שלנו, כפי שיורי האמין, הינו עלייה של רוב יהודי העולם למדינת ישראל. כדבריו של אלברט איינשטיין: "ישראל היא המקום היחיד עלי אדמות שבו יש ליהודים אפשרות לעצב את החיים הציבוריים על-פי האידיאליים המסורתיים שלהם". מעבר לבעיות השוטפות וההצבעות בכנסת ש"ישראל ביתנו" מובילה, חזון העלייה הוא זה שמדריך ומוביל אותנו. אנחנו היינו רוצים לראות את מרבית היהודים בעולם אצלנו - בארץ ישראל. למרות החשיבות הרבה של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה, באירופה, באמריקה הלטינית ובאפריקה, אנחנו רוצים לראות את היהודים כאן, בינינו. זה יפתור את כל הבעיות הפוליטיות והכלכליות. כמו שהעלייה מברית המועצות לשעבר הייתה מנוף שאפשר את ה"קפיצה" הכלכלית משנות ה- 90 ועד היום, אני בטוח שגל נוסף גדול של עולים יהפוך את מדינת ישראל מחברה ב-OECD למדינה מובילה בארגון. לקהילות יהודיות בגולה אני אומר ביושר: תביטו לעצמכם בעיניים. תסתכלו אחד על השני. תראו את שעורי ההתבוללות ותראו את האנטישמיות המרימה ראש בכל מקום ומקום. אתם יודעים טוב יותר מכולנו שאם אתם רוצים שהילדים שלכם יישארו יהודים, אם אתם רוצים שהנכדים שלכם ימשיכו להיות יהודים, אין לכם ברירה אלא לעלות למדינת ישראל. אחד מהוגי הדעות החשובים בציונות, ישראל זנגוויל, עוד בשנת 1923, באחד מנאומיו המבריקים בפני הקונגרס היהודי האמריקני קבע: "שום יהדות מחוסרת קרקע ומחוסרת אמונה לא תצליח לשמור על קיומה בגולה..." ומעבר לכך חשוב שלבני אדם ולכל אומה יהיה חזון - "באין חזון יפרע עם". אולי הפרשנות ההלכתית היא שללא תורה וללא מסורת עם ישראל יתפזר ויתבולל. אך הפרשנות המעשית מבחינתי, היא שאנחנו חייבים להאמין ולפעול לקיבוצו של רוב רובו של העם היהודי בארץ ישראל. ללא שאיפה זאת, אין שום משמעות לקיומנו. וזו בהחלט משימה אפשרית. משימה מעשית. ולכל קִטְנֵּי האמונה אני אומר - "אם תרצו אין זו אגדה". כאשר מדברים על עלייה חובתנו ליצור תנאים ותשתיות על-מנת שאותם מיליונים ירצו לבוא לכאן ויבינו שהם רצויים. שמחכים להם. חובה נוספת המוטלת עלינו, כנגזרת מהאינטרס הלאומי ובהתאם למסורת היהודית, להיות רגישים ולהקפיד על כבודם של כל היהודים שרוצים לעלות לארץ ושל כל אלו שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי ורוצים להיות חלק מאיתנו. רות המואבייה והגיור ההמוני לאחר גלות בבל, הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית. לכן, גם במקרה הזה, אין אנו מתכוונים לוותר על שום דבר ובכוונתנו להשלים את חקיקת החוק המכיר בגיורים של חיילי צה"ל עד לסוף הקדנציה. כאשר שואלים אותי האם זה בהתאם להלכה או כנגד ההלכה אני תמיד מביא "כפסק הלכה" חשוב את הסיפור של חבר יקר, רחבעם זאבי גנדי ז"ל השם יקום דמו, אשר הייתה לי הזכות להכיר ולעבוד איתו במסגרת הסיעה המשותפת בכנסת. אני רוצה לחזור על ציטוט מהאוטוביוגרפיה של גנדי בו השתמשתי בנאום שנשאתי מעל דוכן הכנסת. כוונתי לסיפורו של הגשש הבדואי עמוס ירקוני. "ב-1955 הלכו וגברו ההסתננויות הרצחניות מרצועת עזה ומהר חברון. מדי לילה חדרו חוליות ששילחו מוות ושכול בבתי ישראל.... כשחיפשנו אמצעים להדביר את הטרור ההולך וגובר, הציע לי חיים לבקוב לנצל את כישוריו של עמוס ירקוני - הוא עבד אל-מג‘יד ח‘אדר מן השבט הבדואי עָרַבְ-מְזָארִיב - מכרו ומוֹדָעו משירות משותף ביחידת המיעוטים... ירקוני נענה להצעתי להצטרף ליחידה קטנה שתילחם במסתננים, ומאז ואילך התפתחה בצה"ל תורת הגששות, שהוא אביה החוקי והאגדתי. עמוס ירקוני הלך בשדות הדרום והנגב לאורך ימים ושנים. הוא נע בעקבות החודרים, ובעקבותיו צעדו לוחמים רבים, שלמדו אַגַב כך מהו מרדף... הוא נפצע פעמים מספר בהיתקלויות עם מחבלים, איבד יד וגרר רגל פגועה. גופו היה מחורר כִּכְבָרָה מכדורי אויב. אבל רוחו לא נפלה. הוא נשאר זקוף וגאה - כחייל וכקצין, וגם כבדואי ישראלי... עמוס נפטר לאחר מחלה ממושכת, שגם את תלאותיה נשא בדרכו המיוחדת, מבפנים. אני "אשם" בקבורתו בבית-העלמין הצבאי בקריית שאול. דאגתי לכך משיקולים כבדי משקל, בהסכמת רעייתו, שנועצה בילדיה... הנסיגה מהכוונה לקבור חייל יהודי ליד עמוס, בנימוק שאין מערבבים יהודים ולא יהודים, גרמה, אולי בלי כוונה, לנידוי המת בשל דתו השונה. אחוות הלוחמים והחברות שנוצרה בינינו בשדות ישראל הוציאו אותי משלוותי, כפי שקרה גם לחברים אחרים. אם יחד שכבנו במארבים, מדוע אסור לנו לשכב איש לצד רעהו גם לאחר הפרישה מארץ החיים? לכן ביקשתי מהגורמים המוסמכים כי החלקה הפנויה ליד קברו של עמוס תישמר לי, בבוא יומי. כבן ירושלים, רציתי אומנם להיטמן בירושלים, שבה נקברו אבותי ואבות-אבותי, עד דור חמישי, אבל הברית החיילית והאנושית גברה על כך..." פסק ההלכה של האיש הגדול הזה, גנדי, הוא מה שמנחה אותי בגישה היהודית והאנושית שלי ואני בטוח שכל חבריי ב"ישראל ביתנו", גם אלו שלא הכירו את גנדי, תומכים בעמדה זו. כמובן שבוועידת המפלגה יש אין ספור נושאים שאפשר וכדאי לדבר עליהם, אך לא זאת כוונתי. במסגרת כינוס מרכז המפלגה הקרוב והוועדה המדינית נדון בנושאים שעלו בוועדות השונות בוועידה ונביא בפני החברים את הסיכומים שלהן, שהוגשו לנשיאות הוועידה, בתחום הכלכלי-חברתי, חינוך, תפוצות, ביטחון אישי ועוד. אולם כעת ברצוני להתייחס לנושא המדיני. דווקא על-רקע אי השקט ורעידת האדמה בעולם הערבי, חובה עלינו לגבש ולאמץ מדיניות ברורה בשני תחומים - החוץ והביטחון. פה המקום לשאול את עצמנו מה נכון יותר "כיפת ברזל" או "קיר הברזל"? בחירתנו בין השניים ברורה.למדנו זאת גם מסיפור המרגלים הרבה לפני ז'בוטינסקי! גם פה בחירתנו הייתה ברורה - לא לחומות ובעד כלב ויהושע. לגבי המתרחש בדרום הארץ עמדתנו אף היא ברורה, ולא רק מתוקף סעיף בהסכם הקואליציוני, אלא מתוקף אותה גישה של "קיר הברזל". המטרה של ישראל בהתמודדות מול רצועת עזה, כפי שאני רואה אותה, היא לא שקט. המטרה צריכה להיות שקט ליישובי הדרום ולא שקט תעשייתי לחמאס המנוצל על-ידי ארגוני הטרור להברחת עוד ועוד נשק, להפיכתם של כנופיות טרור ליחידות סדירות של פלוגה ועוד פלוגה ועוד גדוד. השקט מנוצל לפעולות טרור נקודתיות, לניסיונות לחטוף חיילים ואזרחים. הם הופכים את המציאות שלנו למלחמת התשה כאשר הם השולטים בגובה הלהבות. לכן, מטרתנו חייבת להיות הפלת שלטון הטרור בעזה. ומכאן לזירה הבינלאומית. בחודש ספטמבר הקרוב בכוונת הפלשתינים לפעול להכרה חד-צדדית בריבונות המדינה הפלשתינית במסגרת הדיונים וההצבעות בעצרת האו"ם. השאלה שחוזרים ושואלים אותי בכירי משרד החוץ, בכירי הפרשנים והעיתונאים, מהארץ ומהעולם, מה אתם מתכוונים לעשות? אני הייתי משנה את השאלה למה אנחנו יכולים לעשות? בין שלל העצות שזורמות אלי מידי יום ישנן שתי מגמות ברורות שמתחלקות כמעט באופן שווה. החלק הראשון סבור שניתן להסביר וצריך להסביר הרבה יותר טוב את ה"קייס" שלנו. להיות יותר יצירתיים בארגומנטציה ובדוגמאות. החלק השני סבור שניתן למנוע את המהלך בספטמבר רק באמצעות יוזמה מדינית "נועזת". אני חוזר ואומר מאז החתימה על "הסכמי אוסלו", מאז 1993, לא ראיתי שויתור ישראלי כלשהו שכנע את העולם בצדקת דרכנו. אני מסכים שניתן להסביר את ה"קייס" שלנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו עושים. אבל אני גם מאמין ששום איש הסברה, שום איש יחסי ציבור, אפילו המתוחכם ביותר בעולם, לא יצליח לשכנע את הרוב האוטומטי בעצרת האו"ם באמת פשוטה, שמדינה פלשתינית עצמאית צריכה לקום אך ורק כתוצאה ממשא-ומתן ישיר בין ישראל לפלשתינים, ולא כהחלטה חד-צדדית של עצרת האו"ם. ההסכמים, החתימות, המכתבים - אין להם שום משמעות אם אין תפיסה ברורה שרוב העם מאוחד מאחוריה. במציאות הפוליטית המורכבת שלנו אין סודות וכולם מבינים שאפילו בקואליציה הנוכחית ואפילו בתוך המפלגות המרכיבות את הקואליציה יש פערים עצומים. יש ערב רב של דעות ואין גישה אחת כלפי אופי הסדר הקבע עם הפלשתינים. הפיצול והבלבול הוא עקב אכילס שלנו. בזמן שלפלשתינים יש דרישה פשוטה וברורה - חזרה לגבולות 67, חלוקת ירושלים, פינוי כל היהודים מיהודה ושומרון וזכות השיבה - אנו עוסקים בתחרות רטורית, ב"פילפוליסטיקה" וביצירתיות הגורמים לבלבול ולפיצול בתוך עם ישראל. הדיון בספטמבר הקרוב במסגרת עצרת האו"ם מחייב את כולנו לעשות חשבון נפש ללא קשר לקואליציה ולאופוזיציה, יתרונות וחסרונות אלקטוראליים והשלכות אישיות. מבחינתי התשובה נמצאת במישור אחר לגמרי. לא בתחום ההסברה ולא בתחום הויתורים. אני קורא לזה - אחדות העם. אם אני מתרגם את הכותרת הבומבסטית הזאת לשפה מעשית - שלושת המפלגות הגדולות, "ישראל ביתנו", "ליכוד" וקדימה, או יותר מדויק ראשי 3 המפלגות הגדולות חייבים להתיישב סביב שולחן אחד ולא לדבר על הקמת קואליציה חדשה, ואפילו לא על ממשלת אחדות, אלא על הצעה להסדר קבע. במידה ושלושת ראשי המפלגות הגדולות יצליחו להסכים ביניהם על פרטי ההצעה להסדר קבע, הצעה כזאת תזכה לתמיכתם של לפחות 80% מאזרחי מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות. זאת תהיה הפגנת עוצמה פנימית שתשדר לכל העולם, שאנחנו נחושים וכל העם מאחורינו. זאת ההצעה ואין בלתה. זה יהיה הרבה יותר חזק מכל החלטה בעצרת האו"ם, ארגון שיש לו היסטוריה ארוכה של גינויים לישראל הנסמכים על משטרים כמו אירן, צפון קוריאה וזימבבווה. אני מאמין שהעוצמה שבאחדות העם היא משהו שלא ניתן לנצח אותו. משהו שמסביר את עצמו טוב יותר מכל האשפים ביחסי ציבור. בויכוח שמנהלת התנועה הציונית מיום היווסדה בין שלמות העם לשלמות הארץ - שלמות העם חשובה יותר. כך האמנתי תמיד, כך כתבתי בספרי "האמת שלי" וכך אמשיך להאמין. ומכיוון ששלושת ראשי המפלגות הגדולות גדלו על ברכי תורת ז'בוטינסקי אצטט ממאמרו "לפני הסערה", שפורסם בעיתון "הירדן" בשנת 1934: "יוקרתה של מפלגה אינה ולא כלום. בשביל פעולה משותפת נכונה, מוכרחים להקריב את היוקרה. השאלה היא רק, אם הפעולה המשותפת שתוצע - נכונה היא. אם לא, הרי כל החלומות על דרישת קרבנות - חלומות שוא הם". גם כלפי הזירה הבינלאומית יש צורך בהבהרה ברורה. ביטחונם של אזרחי ישראל נמצא באחריות הבלעדית של ממשלת ישראל ולא תהיה שום פשרה בנושא הזה. גם כשאנחנו שומעים ממדינות העולם דברים כמו: "אנחנו מבינים את צורכי הביטחון של מדינת ישראל ואנחנו ערבים לביטחונה של ישראל", אני תוהה למה הכוונה?! הרי הניסיון שלנו, אפילו הניסיון של השנים האחרונות, הוא רע. אפילו רע מאוד. לאחר מבצע "עופרת יצוקה" הקהילה הבינלאומית הבטיחה לסייע לישראל בהתמודדות עם הברחות הנשק דרך המנהרות לרצועת עזה ואפילו הוקם פורום שהיו חברות בו מדינות מערביות. מה קרה מאז? מה התוצאות? לאחר מלחמת לבנון השנייה התקבלה במועצת הביטחון החלטה 1701. וכוח יוניפיל היום מונה כמעט 11,000 חיילים. אז מה?! הכוח הזה הצליח למנוע מחיזבאללה להשתלט על דרום לבנון או הצליח למנוע הברחות של עשרות אלפי טילים מסוריה לגבול הצפוני שלנו?! גם לפני ההינתקות חתמנו על הסכם EUBAM עם האיחוד האירופי על הצבת משקיפים מטעם האיחוד במעבר הגבול בין רצועת עזה למצרים. לאחר זמן קצר המשקיפים פשוט קמו וברחו ואנחנו מתמודדים עם הבעיה לבד. ואני לא רוצה ללכת להיסטוריה הרחוקה יותר, למלחמת העולם השניה, ואני אזכיר רק את דרישתו של נאצר לפני מלחמת ששת הימים לפינוי מלא של כוחות האו"ם מסיני, וההיענות מצד האו"ם בטענה "שאין לו ברירה אחרת", שהייתה בניגוד לכל ההסכמות. לכן כאשר מדברים איתי על ההבנה לצורכי הביטחון של ישראל, על ערבויות בינלאומיות ועל הצבת כוחות זרים, אני יכול להגיד בביטחון מלא: ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה. שום כוח זר לא יספק ביטחון לתושבי ישראל. רק צה"ל וכוחות הביטחון שלנו. ובקשר לשינויים הדרמטיים שעוברים על העולם הערבי - דיברתי לא מעט בשבועות האחרונים ואוסיף רק משפט אחד. אנחנו עוקבים בתשומת לב אחר המתרחש וכולנו תקווה שבסוף התהליך נראה עולם ערבי דמוקרטי, ידידותי ומשגשג. אך גם לוקחים בחשבון שחלק מהמדינות יפנו למודל האירני. גם במקרה כזה נהיה ערוכים ומוכנים. היום אולי יותר מתמיד ברור שאירן הייתה והינה האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל והעולם החופשי כולו. אירן וראשי המשטר האירני ממשיכים לקרוא להשמדתה של מדינת ישראל, מכחישים את השואה וממשיכים בפעילות החתרנית שלהם במקומות רבים בעולם, כולל בעולם הערבי ובאפגניסטן. הבעיה המרכזית היום שבגלל תשומת הלב העולמית למתרחש בלוב, בחוף השנהב, במצרים ובמקומות אחרים, מרגישים האירנים שזאת ההזדמנות להאיץ את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם. למעשה היום כל המאמץ המדיני, הכלכלי והתעשייתי של אירן משועבד להשלמת פיתוח נשק גרעיני. השגת יכולת כזו על-ידי האירנים תיצור מצב בלתי אפשרי בזירה הבינלאומית ותגרום למרוץ חימוש לא קונבנציונאלי במזרח התיכון כולו, לעליה דרמטית במחירי נפט וגז ולאפשרות של זליגה של ידע וטכנולוגיה גרעינית לארגוני טרור. לכן מניעת השגת נשק גרעיני ממשטר האייתולות, לעניות דעתי, הוא האתגר האמיתי והחשוב ביותר של העולם החופשי כולו. זה לא תפקידה של ישראל לעמוד בראש המחנה, אך ישראל תשמור על כל האופציות פתוחות על-מנת להגן על בטחונה. כמה מילים בנוגע ליחסים שלנו עם ארה"ב, מערב אירופה ורוסיה. ארה"ב הייתה והינה הידידה הגדולה והחשובה ביותר של מדינת ישראל. ומספיק רק להזכיר את הוטו האמריקני בהצבעה האחרונה במועצת הביטחון. אני מכיר בעובדה שזה היה מאוד לא פשוט עבור ארצות הברית להתייצב לבד במועצת הביטחון ולהצביע נגד כולם, ולכן אני מוקיר ומעריך מאוד את ההתייצבות האמיצה הזאת. אני לא מתעלם מחילוקי הדעות לגבי האופי והמועדים האפשריים להסדר הקבע עם הפלשתינים, אך אני מאמין כי החברות ההיסטורית, שותפות הערכים, האינטרסים המשותפים, במיוחד היום על-רקע האיום האירני והשינויים במזרח התיכון כולו, גוברים בהרבה על חילוקי הדעות שניתן לגשר עליהם. אני גם ער לרצון העז באיחוד האירופי לראות פתרון לסכסוך הישראלי פלשתיני מהר ככל האפשר ובכל מחיר. גם כאן אני רוצה להדגיש קודם כל את הערכים המשותפים ואת ההיסטוריה המשותפת לרע ולטוב. לעולם לא נשכח את זוועות השואה וגם לא נתעלם מן העובדה שחלק גדול מקרב הוגי הדעות, הרבנים ומייסדי התנועה הציונית שלנו נולדו וספגו את הרוח הליברלית והמתקדמת של אירופה, וגם את אירופה המודרנית לא ניתן לדמיין ללא רוח יהודית - ללא קפקא, מקס ליברמן, איינשטיין ופרויד. בנושא הסכסוך אני רוצה להזכיר לידידינו באיחוד האירופי שאין דרכים קצרות לפתרון סכסוכים לאומיים מורכבים ואינני רואה סוף לסכסוך לא בין הודו לפקיסטן, לא בקפריסין בין הטורקים ליוונים ולא בנגורנו קרבח. ולכן החכמה ללמוד להמשיך לחיות בדו קיום למרות הויכוח והפערים העמוקים. גם בנושא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אמרתי יותר מפעם אחת - הישובים היהודים הם רק התירוץ, הם לא הסיבה ולא המחסום בפני השלום. הסכסוך התחיל הרבה לפני 1967, לפני שהקמנו את היישוב היהודי הראשון.... לכן הייתי מציע לעזוב את נושא היישובים בצד ולדבר על ביטחון. לפחות לי ברור, כי במידה ואנחנו חוזרים לגבולות 67, למחרת היום לא נראה לא שלום ולא יציבות, אלא להפך. בדיוק כמו שברצועת עזה יצאנו עד המילימטר האחרון ובמקום שלום אנו מתמודדים עם מציאות של קאסמים וגראדים. כך גם, חזרה לגבולות 67 ביהודה ושומרון פירוש הדבר העברת הסכסוך ללב גוש דן, לשרון ולירושלים. לא צריך ללחוץ עלינו. לא צריך גם להשתעשע ברעיון שאפשר להפיל את הממשלה הזאת, שאפשר להחליף אותה בקואליציה אחרת, כי מידי פעם אני שומע מכל מיני עיתונאים בכירים באירופה שישנם גורמים שמטפחים את האשליה שצריך לפעול להחלפת הקואליציה הנוכחית והכל ייסתדר. הקואליציה הזאת יציבה, אחראית וכל ניסיון להתערבות מבחוץ רק יחזק אותה. גם לגבי רוסיה - צריך לראות את הדברים כפי שהם. בלי אופוריה ובלי היסטריה. היו מספר החלטות בצד הרוסי שמאוד לא אהבנו. מצד שני כמה וכמה מבקשותינו נַעֲנוּ מיד ובחיוב. עצם העובדה שאנו מקיימים עם רוסיה דיאלוג פתוח וכנה על מגוון נושאים, כולל נושאים רגישים ביותר, זאת פריצת דרך. גם כאשר בודקים את נתוני הסחר ההדדי, קשרי התרבות והתיירות ההולכת וגדלה בין שתי המדינות, כל זה הופך את המאזן הכולל לחיובי מאוד. לאחר כל מה שנאמר מה המאזן הכולל שלי? כיצד אני מביט אל העתיד? איך אני רואה את מדינת ישראל בעוד עשור? אני אומר לכם בכנות אני אופטימי, אפילו אופטימי מאוד. בתחום המדע, המחקר וההיי-טק מדינת ישראל מתייצבת בצמרת לצד המדינות המתקדמות ביותר בעולם. שעורי ההתנדבות בחברה כולל התנדבות של הנוער הנפלא שלנו ליחידות העילית בצבא הם דבר חסר תקדים ומוכיח שלמרות הכל המוטיבציה, האמונה בחוסנו של צה"ל ובחוסנה של החברה חזקות כפי שלא היו אף פעם. אנחנו נהנים מצמיחה כלכלית מן הגבוהות בעולם המערבי. המשטר הדמוקרטי שלנו חזק ויציב, לא רק בהשוואה לשכננו באזור, אלא גם בהשוואה למדינות המפותחות בעולם כולו. ערב חג החירות ויום העצמאות ה- 63 של מדינת ישראל, עם כל הביקורת העצמית שלנו, אני אומר לכם, אנחנו יכולים לשמש דוגמה ומודל לחיקוי לרוב מדינות העולם. ולכבוד חג הפסח, אני מאחל למפלגתנו להמשיך ולממש את כל היעדים כפי שהגדרנו לעצמנו ולהיות גורם מוביל בעיצוב זהותה ובטחונה של מדינת ישראל. וכולנו גם נתפלל לשלומו של גלעד שליט שבדרך זו או אחרת יזכה לחירות. וכמובן, אני מאחל לעם ישראל כולו חג פסח שקט, כשר ושמח.