תשובה לאורן קאשי: גלעד שליט - לא נושא פרטי

מר קאשי, קראתי את רשימתך "נרי אבנרי- הגזמת". את ההבדל בין התייחסותי למשפחת שליט לבין התייחסותך ניתן למקד בשאלה: האם מותר למשפחת שליט לעשות ו/או להגיד הכל. אתה חושב שכן, אני חושב שלא. בניגוד למה שחושבים הוריו (!) - גלעד שליט כ"חייל חטוף" איננו נושא פרטי. יש כאן נגיעה ישירה לביטחון של כולנו. בדיוק כמו שאלחנן טננבאום השבוי בידי החיזבאללה, לא היה נושא פרטי של משפחת טננבאום. כשציפי לבני הזהירה והצביעה נגד העסקה, היא לא ידעה כלום על משפחת שליט. אבל היא כן ידעה שכניעה לדרישת נסראללה (שחרור סמיר קונטאר) תעודד חטיפות נוספות. חטיפת שליט, רגב וגולדווסר הוכיחה שצדקה. שלוש-עשרה רשימות מנומקות כתבתי נגד כניעה לחוטפי גלעד. בשתים-עשרה מהן לא ביקרתי את התנהלות המשפחה - רק במאמרי האחרון. יש לכך סיבה והסברתי אותה. אתה דילגת עליה או התעלמת. כשאימא אביבה דוחקת בראש הממשלה במילים: "כל העם רוצה את העסקה", אני אומר: סליחה. האם בגלל שאני נגד כניעה לחוטפים, אני לא נחשב בעינייך כמי ששייך לעם? הדילמה קשה ומעיקה. אתה יודע שכל המתנגדים לעסקה רוצים את גלעד בבית, כמו שכל התומכים בעסקה, לא רוצים חטיפות נוספות. אותו היגיון מצווה אותנו לגלות אמפטיה למשפחת החטוף, במקביל לתמיכה בעמידה איתנה, שתמנע משפחת חטוף חדשה. מבחינה רציונאלית ומוסרית, אסור היה לחלץ את משפחת טננבאום ממצוקתה, במחיר הכנסת משפחת שליט למצוקה איומה. ועל זה צריך להוסיף את 34 הקורבנות ששילמו בחייהם בגין רצח שביצעו (חלק מ-) משוחררי טננבאום. פרופ' אריאל מררי נימק את התנגדותו לעסקת שליט במילים: "בשם יתומי המחר". ממש ברגע כתיבת שורות אלה מתפרסמת ידיעה בערוצי החדשות באינטרנט, על איום של החמאס לחטוף עוד ישראלי. ומה אם יצליחו אחרי מימוש עסקת שליט לחטוף חייל אתיופי. האם התקשורת תתגייס למען כניעה נוספת לדרישת חוטפיו? אם לא - תואשם בגזענות. אם כן - תואשם בעידוד חטיפות נוספות. אני מציע זווית נוספת. תחשוב לדקה-שתיים, שאנחנו בשנת 2003, בימים של לפני ביצוע עסקת טננבאום. צרכני התקשורת נחשפים לוויכוח בין התומכים למתנגדים. נניח שצוות של הערוץ הראשון היה נתקל באופן אקראי בנועם ואביבה שליט, וכתב השטח היה שואל את שניהם: האם אתם בעד או נגד עסקת טננבאום? אם ישיבו בחיוב, הרי שהיה להם חלק בעידוד חטיפת בנם כעבור שלוש שנים. תשובה שלילית תבטל את זכותם לצפות לתמיכת הציבור. מכאן תבין שהתמקדות בגלעד אגואיסטית ומסוכנת. את רשימתך התמוהה אתה מסיים במילים: "דעתו האישית של אבנרי הייתה יכולה להישאר במגירת הדעות, אך כשיצאה, הפכה לילדותית, אגואיסטית, בזויה, מכוערת ופחדנית. והפחדן בעת הזאת - מוטב שיידום". אני מבין שחשת דחף עז לצטט קטעים משתי רשימותיי האחרונות. זה היה מחמיא לי אילו הבנת את הטקסט. לצערי, ובעיקר להפתעתי, ניכר בכתיבתך שבדיוק באותן השניות שהאצבעות שלך רקדו על המקשים, לקית בהבנת הנקרא. ולמרות האמור, אמשיך לקרוא אותך, ואפילו לחלוק עליך. כמו הפעם...