השבוע הזה הוא אחד מאלו שמעלים את המתח בביצה האינטרנטית באופן שאינו פוסח על-אף אחד/ת מאתנו: צו איסור הפרסום על פרטי פרשיית אונס לכאורה, בה מעורב כנראה אדם ידוע, מעלה את כל הפחדים ואת כל הכאבים והמגננות אל פני השטח. גילוי נאות: אני התחלתי את השיח האינטרנטי הזה, בפוסט מנומק שיוצא נגד הצא"פ (צו איסור פרסום).
הפוסט נומק פעמיים: פעם בהיבט הביקורתי, נגד שימוש בצווים על-ידי יודעי חן ומשפט על-מנת להגן על שמם באופן שאינו מסתייע לכלל העם, ופעם שנייה מנקודת מבטה של המתלוננת, לאחר שקראתי את פירוט המקרה כפי שתואר על ידה ובחרתי להאמין לה בלב שלם, כי אני בספק רב אם ניתן להמציא את הרזולוציה המעשית, הנסיבתית, הפיזיולוגית והרגשית שנפרשה בפני לפרטי פרטיה, או את מעגל התמיכה לו היא זוכה מאנשים נכבדים, שתמיכה במתלוננת-שווא (כפי שמפיצים מקורבי החשוד) עלולה לעלות להם בקריירה שלהם, ומלווים אותה בצמידות מהרגע שהגיעה פגועה למקום עבודתם המשותף. עיקר עמדתי מכוון לדרישה להסרת הצא"פ.
תפוצתו של פוסט היא נעלם גדול. לאורך השנים יצא שכתבתי פוסטים מצוינים שלא יצרו שום תהודה, ודווקא אלו שחשבתי שלא יעניינו אף אחד (כמו הנוכחי - שנכתב דווקא משום שהנושא לא עניין אף אחד ועם ציפיות צנועות למדי, והניב נכון לכתיבת המאמר 7593 כניסות ייחודיות ו- 641 שיתופים בפייסבוק) - מרקיעים שחקים.
היה לי ברור שבמהרה תתחלנה המתקפות, ואכן הן לא אחרו לבוא. רובן ככולן מאנשי הברנז'ה העיתונאית ומטוקבקיסטים, ביניהן תגובתו של עמיתי למסדרונות הרשת, ד"ר יובל דרור, כאן. אני יכולה לומר ליובל דרור ישירות מה דעתי על דבריו, ועשיתי זאת בשיחה בינינו על הקיר שלי, אולם קהל היעד שלי הם אלה שקראו את הטור וללא תגובתי עלולים לחשוב שיש ממש בדבריו אודות עמדתי ופעולותי.
אז למה יש לי בעיה, כלמודת מתקפות ומאבקים חברתיים מסוג זה, דווקא עם תגובתו של יובל? כי היא טוקבק מגמתי בן 921 מילים, עליו אני מגיבה בטוקבק משלי בן 921 מילים בדיוק: כי מה ההבדל בין "מבקשת להנהיג כנופיה מקוונת" (יובל דרור) ל-"המאפיה שלכם" (מגיב מס' 14 ב-News1)?
בעודו תוקף אותי על ניסיוני לכאורה "לעשות לינץ' תודעתי נגד אדם", הוא מתרגל לינץ' תודעתי כזה נגדי בעזרת שימוש (פסול בעיני) בדעתו על דברי, כאילו היו הדברים שאמרתי ו/או התכוונתי אליהם. למשל, הוא מתייחס אלי ואל כותבות נוספות במינוחים וסגנון ציניים ומפחיתי ערך, בבחינת אד הומינם לכותבת והיעדרה המוחלט של התייחסות עניינית לטיעוניה.
גם ציניות היא כלי כוחני נפוץ בטוקבקים. אז למה באמת שהוא לא ייתן לי לנהל את בתי המשפט, כאמירתו הצינית? הרי לא מצאתי בדבריו חשיבות של ממש לזכותי כאדם להעדיף להאמין למתלוננת, גם אם יובל דרור או החשוד וחבריו חושבים שזה לגיטימי להאמין לצד אחד, היינו - לחשוד. על-פי איך שהציג את הדברים, אמונתי היא שפיכת התינוק עם המים, אמונתם היא צדק. זוהי ספינולוגיה נפוצה ברשת: ניגוח באותם כלים שהם מושא הניגוח.
למרות שבפוסט ובתגובות לו אני מצהירה במפורש שקראתי את פרטי המקרה כפי שתיארה המתלוננת, כותב יובל דרור: "העובדה שבית-הלחמי מאמינה למתלוננת, שאותה היא לא מכירה" תוך הצגת מצג שווא לפיו אני לא יודעת לכאורה על מה כתבתי ובמי תמכתי, ומה היה שם. גם תכתובת עם עמיתיה של המתלוננת, שהובאה בפוסט, לא בלבלה את התיזה לפיה אני מופעלת לדעתו על-ידי אידיאולוגיה פנאטית שאינה קשורה לפרטי המקרה ומונעת מתאוות לינץ'.
מאחר שחלק ניכר מהטור מוקדש לי ולמניעי, אתייחס גם לתזה של דרור: "אנחנו יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה קרה שם. איך? ובכן, אהמממ, קראנו באינטרנט!". ובכן, אנשים אכן קוראים באינטרנט - בין השאר את מה שאני כתבתי בנושא, שבשונה מתגובתו הספציפית של דרור לדברי - מבוססים על למידה וכתובים בקפידה עניינית, ככל האפשר.
הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לעמדה נוגדת ולבעליה, עתיק כמו האדם. לצערם של חלק ממתנגדי, קשה להצליח בכך מולי מכיוון שאינני נסוגה מול המתקפות. זו אינה הפעם הראשונה בה יובל דרור ואני נפגשים בזירה הזו. הפעם הקודמת הייתה בנושא ניטור הפורנוגרפיה, עניין שתמכתי בו ממניעי זכויות האדם של נשים. סברתי אז שכל ניטור, ולו קל, יפחית את הנגישות, היינו - את הביקוש שגורם להגדלת ממדי הסחר בנשים בתעשיה, בבחינת כל המציל נפש אחת. דרור ועמיתיו היו נגד הגבלה, ולמרות ההסכמה ששרתה בינינו לגבי הקושי הטכני ביצירתה - בעניין עצמו הם העדיפו אז את
חופש הביטוי וחופש הצפייה של גברים (בעיקר) בפורנו, על פני זכויות האדם של אותן נשים.
מעניין לעניין - זהו אותו עניין גם כאן, מעצם ההעדפה לתקוף אותי במקום להתדיין עם דברי נראה שדרור מעדיף את הפריבילגיה (כנראה הברנז'אית והמעמדית) של החשוד להסתרת שמו על פני זכות האדם של מי שלטענתה נעשה בה מין ברוטאלי בכפייה.
אם מנפים את המוץ הבלתי ענייני - יש נקודות חשובות ומעניינות בטור של דרור, כחוקר תקשורת דיגיטלית וכמי שמכיר את תרבות הרשת על בוריה. יש שם אפילו הסכמה מלאה עם טענתי על שתיקת התקשורת, שהוא מציג כמובן במנותק מביקורתו על דברי וכאילו אני לא אמרתי זאת בשום מקום, כטקטיקה של חלוקה דיכוטומית בין "טובים" ו"רעים", כשכל הדברים המשמעותיים מיוחסים ל"טובים" בלבד.
דרור מעלה בטורו את התיאוריה לפיה קיימות שתי תופעות המאפיינות את האינטרנט הישראלי - שהוא צמא דם ונטול אמון במערכת אכיפת החוק. אני מסכימה אתו ורוצה להציע תיאוריה שלישית, לפיה שתי התופעות הן טקטיות, והדבר האמיתי הוא החופש להביע את שתי התופעות בחופשיות - עניין שיובל דרור תמך בו בהתלהבות בנושא הפורנוגרפיה ומתנגד לו בלהט כשהתופעה מסתובבת נגד מישהו מהמועדון או כשהחופש הזה מיושם על-ידי בעלת עמדה נוגדת.
הוא גם פספס בגדול לטעמי, דווקא מהיבט התפתחותה של התרבות האינטרנטית, את פאזל ההיגיון הענק שנוצר בסיפור הזה, בו אף כותב/ת לא הפר/ה את הצא"פ אולם הגולשים המיומנים בחשיבה וירטואלית מצאו את החיבורים האסוציאטיביים ובנו לעצמם את תמונת האינפורמציה השלמה. כחוקרת פרטית של רחשים חברתיים ברשת - מצאתי את התהליך הזה, של קצוות עצמאיים ולא מתואמים שיצרו פאזל מושלם - מרתקת, ללא קשר לנושא הדיון.
לסיכום - הייתי שמחה לו היה הטור של יובל דרור עוסק כולו, או לפחות רובו, בעניין עצמו וניתן היה להתדיין כאן על עקרונות החשובים באמת.
אולי בפעם הבאה.
רשימות קשורות:
-
הפרטים לא שמורים במערכת
-
מספרים על עצמם
- מי חשף את סרן א'? - [
קישור]
-
עניין של חיים ולייף-סטייל
-
כלבי השמירה אינם נובחים 