השינויים שעוברים על המזרח התיכון הם שינויים מרחיקי-לכת, שללא ספק ישנו, בחלקם לטובה ובחלקם לרעה, את האזור בו אנו חיים. המהפכות בסוריה, המהפכות בלוב, חוסר הנחת באירן, שינוי המשטר במצרים, ואם לא די בכך - ההסכם שנחתם השבוע בהפתעה מוחלטת בין הרשות הפלשתינית לחמאס, הם אירועים משמעותיים שמתרחשים מבלי שאנחנו מבינים לעומק את ההשפעה שיש להם על האזור.
הממשלה של נתניהו מודאגת ובצדק מהתפתחויות אלה, אבל הפסימיות המופרזת והלא הגיונית של חברי הממשלה היא לא רק מיותרת אלא גם מסוכנת, כי היא משפיעה לרעה על האירועים ומעצבת את המציאות שלנו באזור. בעולם הערבי עוקבים בקפידה אחר ההתפתחויות וההתבטאויות שמגיעות מהארץ, והפסימיות הזאת של השלטון הישראלי יוצרת מציאות מסוכנת, מאחר שהיא פועלת כמעין "נבואה שמגשימה את עצמה".
ישראל - לדוגמה - הביעה מההתחלה התנגדות למהפכה במצרים ותמכה במובארק, מבלי שהמנהיגים שלנו אפילו ניסו לבחון את ההשלכות שיכולות להיות להתבטאויות נגד המהפכה. מובן לכולם היום שהתנגדות לכוחות המהפכניים במצרים ותמיכה במובארק בטענה שכוחות איסלאמיים מובילים את המהפכה, נכונה ככל שתהיה, פגעה באינטרס הישראלי, משום שיצרה אנטגוניזם כלפי ישראל בקרב הכוחות המהפכניים שבשלטון. ישראל, למעשה, שלחה את הכוחות המהפכניים במצרים ישר לזרועות של השלטון האירני, שבחוכמה נזהר בהתבטאויותיו, ורק כשהיה ברור שהמהפכנים ינצחו - תמך בהם.
התוצאה היא קשה עבור ישראל, כי היום האווירה בין ישראל לשלטון במצרים עכורה, בעוד ניתן לראות התקרבות בין מצרים לאירן. פסימיות ו"תגובות בטן" נמהרות הן שהובילו את ישראל למצב הזה, והיום הממשלה צריכה להאשים את עצמה בהתדרדרות היחסים עם מצרים, שהיו יכולים להיות הרבה יותר טובים אם הממשלה הייתה קצת פחות פסימית והרבה יותר זהירה בהתבטאויותיה.
ישראל חוזרת על אותה טעות גם ביחס למהפכה בסוריה, כאשר התגובה הישראלית אפילו פחות מובנת במקרה זה.
בשאר אסד מעולם לא היה ידיד של ישראל, ואפשר ללא היסוס לומר שמשפחת אסד הייתה אויבת מרה של תהליך השלום במזרח התיכון. משפחת אסד כבר שנים רבות תומכת בטרור נגד ישראל, כאשר היא מממנת הן את החמאס בעזה והן את החיזבאללה בצפון, ומעבירה לארגונים אלה נשק שמופעל בעקביות כנגד ישראל.
העולם הערבי כולו, כולל אירן ידידתו המפוקפקת של אסד, תומך בכוחות המהפכניים בסוריה, אבל באופן תמוה דווקא הפסימיות של ישראל מחזקת את שלטון אסד. התקשורת הישראלית, בניצוחו של ביבי, שמשדרת תסריט אימים בו אסד נופל ואירן משתלטת על סוריה ולבנון, מחזקת את השנאה של העולם הערבי כלפי ישראל מבלי שהשינויים בסוריה אפילו נלמדו מספיק כדי להסיק מסקנות. מוקדם לדעת מה יקרה בסוריה, ולכן עכשיו הכי טוב עבור ישראל זה לשמור על שקט, אבל הפסימיות ששולטת גם במקרים שנראים חיוביים שוב פוגעת באינטרס הישראלי ומעוררת שנאה מיותרת כלפינו בעולם הערבי.
התגובות הפסימיות המסוכנות האלה של הממשלה וחוסר הזהירות שמאפיין אותן, הגיעו לשיאן השבוע כאשר ראש הממשלה יצא נגד ההסכם בין הרשות הפלשתינית לחמאס. עוד לפני שנבחנה לעומק מהות ההסכם בין הפלגים השונים של הפלשתינים והאופן בו הסכם זה ישפיע על היחסים עם ישראל, גינה ראש הממשלה בתוקף את ההסכם והציב לרשות הפלשתינית תנאים לגבי המשך המשא-ומתן עם ישראל.
התבטאויות אלה לא רק שאינן מועילות, הן רק דוחפות את אבו מאזן יותר אל זרועות החמאס, מחריפות את משבר האמון אל מול הרשות הפלשתינית ומציגות את ישראל באור שלילי בעולם. לכאורה ישראל הייתה צריכה לברך על ההסכם עם החמאס, כי הטיעון שלנו כבר תקופה ארוכה הוא שאין עם מי לעשות שלום בגלל הקרע בעם הפלשתיני. אבל במקום זאת ממשלת ביבי בוחרת לאמץ גישה פסימית אוטומטית ובלי לבחון את ההשלכות שלו מגנה אותו בתוקף.
לאירועים שמתרחשים עכשיו בעולם הערבי יכולות להיות תוצאות שליליות ומסוכנות שיפגעו בנו בעתיד, אבל מה שבטוח הוא שחוסר הזהירות של המנהיגים שלנו, והפסימיות כלפי האירועים עוד לפני שהם מתרחשים - רק מגדילות את הסיכוי לכך שניפגע. כדאי לזכור שהמצב של ישראל לפני המהפכות לא היה גם מזהיר, ולכן חלק מהאירועים יכולים גם להשפיע לחיוב על ישראל, ואולי להוביל למתינות במזרח התיכון. נראה לי שהממשלה שלנו לא מסוגלת לאמץ גישה אופטימית כזאת, אבל אז אולי פשוט שווה לה לשתוק, עד שיהיה ברור לאן רוח הדברים נושבת, כדי שלפחות לא נמשיך לגרום לעצמנו נזק.
