פרשת השבוע 'קדושים' משופעת במצוות; יש בה 51 מצוות והן מקיפות חלקים רבים בתורתנו. בולט בה אי-הסדר ומעברים חדים מתחום לתחום (דוגמית מפתיחת הפרשה: יראת אב ואם, שבת, עבודה זרה, איסור נותר, פאה ולקט, גניבה, שקר, שבועה בשם ה' וכולי). פרשנים ודרשנים נלאו להתוות קווים מנחים לעירוב-פרשיות ששנו כאן (כמו זיקה לעשרת הדיברות, למשל) ולא נתיישבו הדברים כל צרכם.
בעיניי המסר הוא דווקא אי-הסדר ואי-החלוקה השיטתית; ללמדך כי התורה ההלכתית בלולה משישה סדרי משנה, מי"ד חלקי ה'יד החזקה' לרמב"ם, מארבעת חלקי שולחן-ערוך ומאלפי ספרי הלכה שנכתבו במרוצת הדורות, ללא 'סדר עדיפות' לפי קריטריונים פרי הגות אנושית.
ערבול מצוות ואיסורים
בולט בפרשתנו 'עירוב הפרשיות' בין מצוות שבין אדם לחברו, המכונות 'מוסריות' בפי מקדמי המסר החברתי, למצוות שבין אדם למקום, המכונות 'דתיות' בפי המורטים בנוצות חשיבותן. כאמור, פרשת קדושים, המערבלת 31 מצוות 'חברתיות' ב-20 מצוות 'דתיות', טופחת על פני המפרידים בין הדבקים ומכריזה "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם
הארץ" [כ', כ"ב]. באותה מידה טופח התלמוד (הן הבבלי והן הירושלמי) על פני המפרידים בין הלכה ואגדה. אמוראי התלמודים לשו וטחנו אפיקים אלו יחדיו בבלילה עבה וסמיכה. ללמדנו כי כולם "ניתנו מרועה אחד" [קהלת י"ב, י"א], ו"בחדא מחתא מחתינהו" (=נתקבלו במכה אחת).
קוראי המדור כבר מבינים כי דבריי היום מכוונים כלפי הגיגנים שונים, חובשי כיפה או נעדרי תו-מגזרי, המבתרים בין התורה החברתית ל'רליגיוזית'. עיקר תורתם: "הבה נטפח את הקוד החברתי של תורת ישראל, ואילו את המצוות ה'פולחניות' נדחוק לפינה, בהיותן חסרי אטרקטיביות בדורנו". הללו משולים בעיניי כסלקטורים הבאים לחנך את נותן התורה ולאלפו סדר עדיפויות, בבחינת "דין הניין לי ודין לא הניין לי" (=זה מתאים לי וזה לא מתאים לי; על-פי בראשית רבה ג').
תרבות יהודית ללא מחויבות
כאן המקום והזמן להתייחס לשתי תופעות נוספות המבצבצות ביחס החברה הישראלית לתורת ישראל. האחת - 'יהדות ללא מחויבות'. נרקמת והולכת אג'נדה של עיסוק בתורת ישראל, בעיקר בתחומי האגדה, המדרש, המחשבה ואפילו בקבלה, ללא מחויבות הלכתית. בעלי אסכולה זו מגדירים עצמם במוצהר כלא-הלכתיים, ולכל היותר שואבים השראה פולקלוריסטית בעיקר סביב מועדי השנה ואולי גם מעגל החיים (ברית, בר/בת מצווה, נישואין ו...קדיש).
לדידי הם יורשי התנועה הרפורמית שכפרה חזיתית ב'תורה מן השמיים'. אכן, בניגוד לרפורמים שהסתפקו בזהות יהודית טקסית, תוך חיקוי תרבות דתית נוצרית כולל לגיטימציה להתבוללות, הלא-הלכתיים החדשים מעסיקים עצמם יותר ב'טקסטים חז"ליים' ו'חוכמת ישראל'. הם קוראים לייסד תרבות יהודית ספוגת השראה מן המקורות. באווירת 'לאחר הפסח' אפטיר כלפיהם; חוששני שגורל הבניין התרבותי שהם שואפים להקים יהיה כגורל 'הגדת הפסח הקיבוצית' שהציתה לבבות כתרבות-יהודית חליפית ו...חלפה עם הרוח.
עיצוב מעצבן
התופעה השנייה המתחילה לנבוט, בעיקר במחוזות 'ליברלי הציונות הדתית' היא יותר חמורה בעיניי. אכנה אותה בשלוש מילים: "כת מעצבי ההלכה". כאן מקום אתי להעיר כי מילה זו, 'לעצב את ההלכה', מעצבנת אותי מן היסוד. מילה מכובסת-עמומה זו עומדת בסתירה מהותית לאמונת תורה שבעל-פה וסמכות מוסרי התורה ומעתיקי השמועה. הקריאה ל'עיצוב ההלכה' היא אנטי-הלכתית בעליל וטמון בה ערעור כנגד 'תורה מן השמיים'. אני מציע לידידיי הרבנים והמלומדים להימנע משימוש בביטוי 'משכילי-רפורמי' זה, גם אם לא מתכוונים לכך.
עיקר 'עצבנותי' על 'מעצבי ההלכה', ודורשי התאמתה לדורנו, היא קריאתם לטיפוח ה'בינוניות' ולהרמת דגל של 'דתי-לייט' כאתגר לכתחילי. אני מסכים כי ה'לייטיות' שימרה במידה רבה את נאמנות בני עדות המזרח למורשתם. המסורתיות המזרחית הסלחנית פורשת טליתה גם על ה'לייטים' ומונעת את יציאתם אל מחוץ למחנה. אבל מעולם לא הפכו בני עדות המזרח סלחנות אבהית זו ל'דגל', ל'חזון', ל'אג'נדה' או ל'אסכולה' ב'הגות הישראלית בת זמננו'.
בעיניי, מעצבים-מעצבנים אלו הם ממשיכי דרכם של התנועה הקונסרבטיבית, עם התאמה לישראליות העכשווית. גורלם יהיה כגורלם, שכן רבני הדורות האחרונים נמנו וגמרו שקידושי הקונסרבטיבים אינם קידושין, גיטיהם אינם גיטין וגיוריהם אינם ראויים לבוא בקהל. קריאת התיגר שלהם כנגד שלמות ההלכה הוציאתם מכלל ישראל ההלכתית. כך צפוי ל'כת מעצבי ההלכה' המתחזים כנאמניה אך קוראים ברמקול להתאימה 'לדרישת העם' שלא בדרך המקובלת במסורת ישראל.
ואחתום בגילוי נאות: מכון 'צומת' שאני עומד בראשו מיוסד על 'שילוב ההלכה והחיים המודרניים', אך בדרך אבולוציונית הנרקמת ומתרחשת תוך הסכמה ותיאום עם סמכויות הלכתיות מובהקות. זה ההבדל הקטן-הגדול!
