הם לא יהיו פה עוד מעט. כבר היום הם אינם פה. תשאל אותם, זה הם?, אם יענו לך בכלל, אם ידברו איתך, אם יספרו לך, אם יביטו בך בעיניים בהן משתקפים מי באר אפלה ועמוקה האומרות לך באלם שאי-אפשר לך להבין אותם ועל כן אי-אפשר להם להסביר לך, הם יאמרו, כן זה אנחנו, אבל אף על-פי שאמת יאמרו, ובאמת אכן אמת יאמרו, הם כבר לא הם.
הם הם שנהיו לאחרים, הם הם שאינם יכולים לשכוח מי הם היו פעם, רחוק, לפני העולם הזה. תינוקות, ילדים, בחורים, עלמות, חתנים, כלות, זהו. עד כאן. הרעיות, והאימהות, והאבות, והסבים, והסבתות, כל אלה כבר לא פה, לא להיות שלא לזכור מי שהם היו פעם בעולם ההוא. עכשיו, הם זקנים כולם, והם באים אליהם הצעירים שהם עצמם היו, ופוקדים אותם, וחובקים אותם, וקוראים להם בשמם כשמם ומשביעים אותם כל רגע שוב ושוב לא מי הם עכשיו אלא מי הם היו. והם לא מאמינים. זה נורא.
הם יודעים בידיעה שאין קורעת ופוצעת ממנה, שאין מוכחת ומבוררת וחרוטה בציפורני פלדה באונות המוח האחראי לרגליים ההולכות עדיין אל צמתי ההיגיון וללב הפועם עוד בסמטאות מהן אין הרגש מוצא עוד מוצא כמוה, שמי שפוקד אותם זה הם עצמם, זה הצעירים שלא זקנו בתוך גופם שזקן, זה תינוקות שלא גדלו בתוך זיכרונותיהם שבגרו. אבל הם לא מאמינים למה שהם יודעים וחושבים וחשים, כי הם לא הם, והם כן הם, ושום דבר כבר לא יסתדר לעולם בין מה שיש לבין מה שהיה, בין מה שהיה לבין מה שצריך היה להיות, בין מה שצריך היה להיות שלא נהיה כי אפשר היה שיהיה.
אבל גם הם לא יהיו פה עוד מעט. לא יהיה עוד בתוכנו מי שאינו מספר. הסופרים והמשוררים והמחזאים וההיסטוריונים והחוקרים באוניברסיטאות והאוצרים במוזיאונים יספרו את הסיפור שהם לא סיפרו, שאילו סיפרו אותו הוא היה סיפור אחר, כי סיפור שאי-אפשר לספר אותו הוא פשוט סיפור אחר מאותו סיפור שמספרים אותו, שאפשר לספר אותו, שדוחק ומתבקש שיספרו אותו. שניהם אמת, אם יש אמת, שניהם- הסיפור ששתק והסיפור שמספר מה הוא שתק- אמת.
הם לא יהיו פה עוד מעט, אבל עדיין הם פה. והם מפחדים. הם מפחדים שלא יישאר כאן אחריהם מי שיספר את הסיפור שהם לא מספרים. הם מפחדים שאחרים ישכחו את התינוקות ואת הילדים ואת הבחורים ואת העלמות ואת החתנים ואת הכלות שבאים אליהם יום יום ובעיקר לילה לילה לחבוק אותם ולקרא בשמם כשמם כי אל האחרים -אלה לא יבואו, לעולם לא, לא מתוך האנדרטאות, ולא מתוך הספרים, ולא מתוך המוזיאונים. כך הם מפחדים.
אבל אני פה. אני פה לומר להם, אל נא, אל נא, אל נא. הזמן ספוג בספור שאינכם יכולים לספר. האוויר מלא אותו. הוא בתכלת, הוא בענן, הוא באביב והוא בסתיו, הוא עם עלות השחר והוא באור של בין הערביים, הוא בערב, הוא בחצות, הוא בתוך כל האשמורות. אפילו מי שמכחיש אותו- מאשר אותו בהכחשתו, ומעיד כי אילולי היה לא היה מקיף אותו כזבים ולא היה בונה עליו שקרים ולא היה מכסה אותו בעלילה.
אל נא, אל נא, אל תפחדו. אני כאן. אחותי כאן. אחי כאן. בני. נכדי. בני מולדתי. בני כל המולדות. היום. מחר. מחרתיים. תמיד. אתם סיפור שכמוהו לא היה ואפילו אתם שתקתם אותו- הוא כאן, והוא בכל מקום, והוא מספר את עצמו ויספר תמיד עוד ועוד, כי אני כאן, ואני אשמע, ומה שאני כאן ואני שומע, אני ושומעים וישמעו איתי כל הדורות, מספר את עצמו כמו שהרוח הסובבת עולם בלחש וברעש בדממה ובסופה מספרת את עצמה עד עולם ולעד.
