עירק ואירן. פרופ' נועם חומסקי נשא לאחרונה באמסטרדם נאום חשוב בנושא
"הקווים של הסדר העולמי". חלק מהנאום הוקדש לתפקידה של ארה"ב בהגנת אזור ההגמוניה שלה. בהתאם לניתוח, ארה"ב מתייחסת לשאר המדינות לפי הכלל שהן חייבות להכיר בשליטה של ארה"ב, וממשלים שיסרבו יסבלו מתגמול, כולל איום צבאי על עצם קיומם. חומסקי סיכם את המצב בדיוק אופייני: אם אתה בצוות של ארה"ב - אתה תורם ליציבות החשובה מכל. אם אתה קורא תיגר על ההגמוניה האמריקנית - תיחשב לאויב היציבות. אין למדיניות האמריקנית עניין באופיו הפנימי של המשטר. עירק הותקפה מכיוון שערערה על התכתיבים האמריקנים בשימוש בנפט שלה, ואופי המשטר של
סדאם חוסיין היה בלתי רלוונטי. בנוגע לאירן ציין חומסקי ששום סכנה ביטחונית אינה נשקפת ממנה. ההיסטריה שטופחה על-ידי ארה"ב וישראל היא תגובה להצלחות אירניות בתחומים הדיפלומטיים והפוליטיים.
לוב. בוויכוחים המתנהלים בשמאל בנוגע להתערבות ארה"ב-נאט"ו בלוב, תומך בהתערבות פרופ' גילברט אשכר, הוגה דעות המקורב לאינטרנציונאל הרביעי הטרוצקיסטי, בשל הסכנה שבנגאזי תיפול לחסדי קדאפי.
בתגובותיו האחרונות אשכר הזהיר מהכנסת חיילים זרים ללוב, אך תמך בזרוע המדינית של המורדים, וקרא למשלוחי נשק להם. עמדה זו שגויה בעיניי. הסנאטור ג'ון מקיין צץ השבוע בבנגאזי, כדובר העמדה הנצית בוושינגטון, וקרא גם הוא למשלוחי נשק למורדים. מעניינת הזהות המעשית שבין עמדת איש השמאל אשכר לאיש הימין מקיין, אך איננו עוסקים בתיאוריה אלא במדיניות המעשית. המלחמה בלוב היא בהנהגת ארה"ב-נאט"ו, ומטרתה - "שינוי משטר", כלומר חיסול של קדאפי.
יש טענה שקדאפי אשם בניסיונות לחסל את הכוחות שהרימו את דגל המהפכה הדמוקרטית, וכי המורדים היו זכאים לתמיכת השמאל. אנו נתקלים בקושי חמור, שהיה קיים בשורה ארוכה של משברים שבמרכזם טיפוסים כסדאם חוסיין, הטליבאן ואפילו אל-קאעידה. כאשר השמאל יצא נגד התערבות זרה בעירק, באפגניסטן ובמקומות רבים אחרים, ביקשו להאשימו באהדה למנהיגים המותקפים, האשמה המתעלמת מהדינאמיקה המתלווה לכל התערבות זרה. העימות בין ארה"ב, הפועלת לפי האינטרסים האימפריאליים שלה, לבין הרודנים הריאקציונרים מצד שני, מאפשר לשכבות הריאקציונריות להציג עצמן כקולות הזהות האותנטית והפטריוטיזם. דינאמיקה זו חוסמת את צמיחתן של הכוחות החברתיים הזורעים את זרעי השחרור והרפורמות. אפילו נניח שכוחות דמוקרטיים היו בעלי השפעה בתחילת המשבר, באו במהירות התפתחויות ששינו את המצב מן הקצה אל הקצה - הכוחות הדמוקרטיים לא היו יכולים לשרוד כאשר המאבק נגד קדאפי אורגן מחדש כמאבק ליישום מדיניות ארה"ב והמערב, כדי להציל את "הציוויליזציה" ואת "העולם החופשי".
סוריה. עם אימות הדיווחים על התקפות רבות של המשטרה והצבא על מפגינים אזרחים, תהיה זו חובת כל דמוקרט לקרוא למשטרו של אסד להפסיק זאת לאלתר. עם זאת, אנו לא חיים בעולם של פלאות רומנטיים, ואיננו אדישים לטבעם של גורמי האופוזיציה בסוריה, במיוחד מאחר שסוריה מורכבת מיישויות אתניות שונות. המשמעות הבינלאומית של המשבר בסוריה חשובה.
אובמה הסביר שהסורים פועלים על סמך העידוד מאירן. אובמה מיתמם, בהתחשב בראיות על פעילות זרועות ריגול אמריקניות. ידידי אובמה טוענים שאנו רואים את ההפגנות בסוריה כפרי מאמצי ה-CIA, אך זהו שקר. עמדתנו היא שהמחאות משקפות פגמים חמורים במשטרו של אסד, אך תהיה זו טעות חמורה להתעלם מהמדיניות האמריקנית נגדו, ומשמחתה לנצל את המשבר לחיסול משטרו. היא מהססת בגלל המחיר הגבוה האפשרי בהתערבות ישירה, התערבות העלולה להסתבך - אי-אפשר לארגן ממשל פרו-מערבי שיחליף את המשטר הקיים. ככלות הכל, הממשל בסוריה הגן במשך השנים על ריבונותה נגד הלחצים האמריקנים. הממשל פעל על בסיס של סולידריות לעניין הפלסטיני, בשעה שרודנים כמובארק קשרו קשר עם ארה"ב נגד זכויות העם הפלסטיני. הישרדות אסד תלויה בתמיכה של המוני העם בסוריה.
