אין ספק שהמהפך במצרים הביא למפנה היסטורי באזורנו, ששקט 32 שנה, וכיום בעל משמעויות מרחיקות-לכת במיוחד כלפי ישראל - ולא לטובה.
הדברים מתחילים לקבל משמעות מדאיגה, החל בהתקרבותה לאירן, מסקרי דעת הקהל במצרים התומכים בביטול הסכם השלום, המשך בתמיכת מצרים בהסכם הפיוס בין פתח לחמאס, וכלה בהודעת הרמטכ"ל המצרי שאל לישראל להתערב בעניין פתיחת המעברים ברפיח, כי זה עניין מצרי-פלשתיני ואיום מרומז בנוסח "כדאי לישראל להיות בשכנות טובה"... ולא יסף.
למותר להזכיר שבתקופת הנשיא מובארק לא הייתה יכולה להתקיים פתיחת המעברים ברפיח כאוטוסטראדה למעבר כלי נשק וטילים. הוא הבין את חומרת התוצאות של מהלך זה.
המצב כיום בפתיחת המעברים מצד מצרים ותמיכה בהסכם הפיוס, אם החמאס, למשל, ימשיך בירי טילים על ישובים ואזרחים, ומדינת ישראל תתגונן ותתקוף את החמאס כבימים ימימה - ייתכן מאוד שתהיה לנו בעיה עם מצרים והמשטר החדש שמקשיב לרחשי עמו - וזה משנה לגמרי את תנאי המשחק.
כאזרח, אני אכן מודאג ומוטרד, והייתי מצפה שמקבלי ההחלטות במדינה וקובעי המדיניות יחליפו דיסקט ויפנו את גורמי המודיעין והמחקר של מערך אמ"ן, הביטחון והחוץ לאור המצב החדש, ויחלו לראות את מצרים כמדינת עימות בפוטנציה, להקים או להוריד אוגדת שריון סדירה לדרום, והכי חשוב - להזכיר למצרים החדשה, שבמלחמת ששת הימים הגיעו האוגדות בואך לתעלת סואץ, ובמלחמת יום כיפור הם נעצרו על קו הק"מ ה-101 מקהיר תוך מצור על הארמיה השלישית.
זקיפות קומה מול המצרים - מחויבת המציאות, לבל ישגו בהרהורי מלחמה.
