טרם עיכלנו את התהפוכות בעולם הערבי שנפלו בהפתעה על ארגוני המודיעין שלנו, עוד איננו יודעים מה השלכות הסכם אש"ף-חמאס שהתבשל במשך חודשים ללא ידיעתנו, אנו מופתעים מחיסולו של
אוסאמה בן-לאדן שבו לא שותפנו, ומחכים להחלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה פלשתינית שתתקבל כנראה למרות התנגדותנו, בעתיד הקרוב או בדחייה של מספר חודשים. בינתיים אנו שולחים להסברה בחו"ל מנכ"ל משרד הסברה שאינו דובר אנגלית, ושר הפנים שלנו פונה לגולדסטון ב
שיחת טלפון אישית ששפתה מוגדרת על-ידי בן-שיחו כלא עברית ולא אנגלית. ניתן לצפות כי גם בעתיד תאמר ישראל לא רבתי לכל פנייה של ארגון הקשור לאו"ם, ואולי אף באנגלית צחה.
אולי כדאי לזכור שהכרזת העצמאות שלנו באה בעקבות החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. אז היו אלה הערבים שהחרימו את ועדת החקירה שהמליצה על החלוקה, והתוצאה ידועה.
המנדט לוועדת גולדסטון נטה מלכתחילה לרעת ישראל ואולי גם בחירת חלק מחברי הוועדה היה כזה. הדוח עצמו חד-צדדי וגרם נזק רב, אך חלק לא קטן מן התוצאה נובע מהעמדה הישראלית של אי-שיתוף פעולה עם הוועדה. כבר גיתה הגדול אמר: "הן לא יעיזו לשלול את זכות הסנגוריה ממנו, אך אם... לא יבוא, תהיה זכות כאשם בדינו לחייבו" (ריינקה שועל). אולי הגיע הזמן להבין שהעקרונות בדין הפנימי של מדינת ישראל חלים גם בדין הבינלאומי, ו
אי-מסירת עובדות וגרסאות לגוף בדיקה בינלאומי מובילה בהכרח להחלטה חד-צדדית. הפקרת הזירה והתעלמות מהאו"ם הוכחו ככישלון. הגיע הזמן לנסות דרך אחרת.
בדין הפלילי בישראל, וכך במדינות נוספות, זכות השתיקה היא זכות יסוד של אדם שלא השיב לשאלות חוקריו או לבית המשפט, מחשש שדבריו עלולים להפליל אותו. סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי קובע אומנם כי הנאשם רשאי להימנע מלהעיד, אך סעיף 162 קובע לכך תוצאה:
"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע". בית המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו. גם סעיף 47 לפקודת הראיות וסעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה-מעצרים) קובעים את קיום זכות השתיקה, אך כאמור למימוש זכות זו יש מחיר. ההנחה היא
שאדם או גוף הבטוח בצדקתו לא נזקק לשימוש בזכות השתיקה. לגבי אישי ציבור (קל וחומר לגבי המדינה) השימוש בזכות מעורר מחלוקת. ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת כבר קבעה בעבר כי: "אין זה ראוי שנבחרי ציבור ועובדי ציבור ישמרו על זכות השתיקה". מדינת ישראל בחרה להימנע מלמסור את גרסתה לוועדה, ובכך עוררה סברה כי היא חוששת שתשובותיה לשאלות הוועדה עלולות להפליל אותה. יש להצטער על כך, כי היו למדינת ישראל טיעונים חשובים ומבוססים, ואף עדים רלוונטיים שלא נשמעו.
גם הדין האזרחי הפנימי בישראל קובע כי מי שלא מנצל את זכותו להציג את עמדתו בבית המשפט, מאבד את יומו. תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
"נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, ייתן בית המשפט...פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד".
כאשר ישראל הייתה הצד שלא הגיש כתב הגנה, פעלה הוועדה כשם שבית המשפט בישראל היה פועל ופסקה על-פי מצגי צד אחד. אין לדעת מה הייתה הוועדה קובעת לו היו נציגי ישראל מגישים לה את טיעוניהם ונלחמים לשכנעה, אך ברור כי הופעה בפני הוועדה בצד גיוס תקשורתי לטיעוני ישראל בפניה, לא היו מביאים לתוצאה גרועה יותר מזו שהתקבלה.
ועדת גולדסטון אינה מקרה יחיד. גם בעניין
גדר ההפרדה בחרה ישראל שלא להופיע בפני בית הדין הבינלאומי בהאג. היא הסתפקה בהגשת תצהיר שבו כפרה בסמכותו של בית-הדין לדון בנושא, החרימה את הדיונים, ונתנה לצד השני לטעון את טיעוניו ולשכנע את בית הדין. התוצאה, כמו במשפט הפנימי שלנו, ידועה: בית הדין קבע, בהיעדר תגובה ישראלית, כי גדר ההפרדה אינה חוקית, ברוב של 14 כנגד אחד. למדינת ישראל היו נימוקים טובים, הן משפטיים והן מוסריים, אך הם לא הועלו כלל בפני בית הדין וממילא לא קיבלו ביטוי הולם גם בתקשורת העולמית.
גם אם נרחיק עדותנו לעולם הספורט, לא נקבל תוצאה אחרת. לקבוצה העולה על המגרש יש תמיד סיכוי, ולו אף קלוש, גם לנצח. קבוצה שאינה מופיעה למשחק תפסיד תמיד, בהגדרה.
לסיכום: בניגוד לעבר, כאשר ישראל נלחמה בכל פורום בינלאומי והציגה את עמדותיה, הרי שבשנים האחרונות היא בוחרת להפקיר את המערכה למדינות ולגופים העוינים אותה. הגיע הזמן לשנות מדיניות זו. כאשר יש לנו סיבות טובות למעשינו וטיעונים טובים להצדקתם, מראה לנו הניסיון כי אסור לשחק ב"ברוגז" בזירה הבינלאומית.
הסרבנות אינה משתלמת.
