בניי התאומים יצאו במשלחות בתי-הספר לסיור בפולין. הם ידעו שאני מסויג ושפרסמתי את דעתי. טענתי שיש האדרה של השואה והפיכתה לאירוע המכונן של האתוס הציוני. מדינת ישראל קמה למרות השואה, ללא הרזרבות שנשמדו באירופה. אין לראות בשואה צידוק לקיומנו כאן. קיומנו ניתן לנו בתוקף זכות היסטורית, ובזכות כוחנו ומוסדותינו שהתגבשו כאן לפני השואה. התלמידים צריכים להתחבר קודם לנופים ולהיסטוריה של הארץ הזו, ולאתוס הציוני של ההתיישבות ומלחמת הקוממיות.
הגדתי לבני שקיבוע מקומנו כקרבן נותן לגיטימציה לכוחנות, כבשירו של יצחק שדה "אחותי על החוף": "למען אחותי זו אהיה חזק, למען אחותי זו אהיה אכזר". בשם הטבוחים הרשו לעצמם יהודים לרצוח אנשים שנחשדו כ"קאפו" בגטאות. מחיתי נגד היומרה לחזק באמצעות השואה את אחיזתנו בארץ ישראל. מדינת ישראל חזקה איננו הלקח היחיד של השואה, ועלינו להיזהר מהבנאליה של הרוע.
בניי הקשיבו, כדרכם, והחליטו אחרת. כיבדתי את דעתם השונה, ויחד עם אמם מימנתי את המסע.
הבנים חזרו נסערים, מעלים באוב את הבכי הקולקטיבי.
נושא השואה מעסיק אותי מזה שנים. היה לי הכבוד לגמוע תורה מפיו של פרופסור אהרון וויס, מעורכי האנציקלופדיה של השואה. למדתי ממנו ש"גבורה" אינה נחלתם הבלעדית של הלוחמים, כמרדכי אנילביץ', אלא של כל מי ששרד את התופת ושמר על צלם אנוש. בהשראתו חקרתי את היודנרט של גטו זגלמביה. בזכות פועלם של אנשים כחנוך ברטוב, אנו מבינים היום שמישהו היה חייב למלא את התפקיד, ושהיו גם ביניהם גיבורים.
ובכל זאת, אני חושב שהעיסוק בשואה הוא מוגזם וקורבני. חשוב ללמוד מה היה שם, אך גם ללמוד את הניצחון האנושי - כיצד אנשים הפכו את הזוועה לחוויה מעצימה של הכוח לבנות. כדברי פרופסור יבלונקה, ההיסטוריונית של לוחמי הגטאות, הסיפור החשוב ביותר הוא התקומה, סיפור ההצלחה.
הגיע ארצה לאחר השואה ציבור בעל יצר הישרדות, שעיצב את חייו - בצבא, בהתיישבות, ובכל רובדי החברה הישראלית. מנחה הדוקטורט שלי, פרופסור יעקב גולדשטיין, היה נער שהתחבא בעליית גג במשך שנתיים, איבד את כל משפחתו - ושרד. חייו הם הרבה יותר מאותה תופת נוראה - קבוצת כנרת, האוניברסיטה העברית, הקמת החוג ללימוד ארץ ישראל בחיפה, כתיבת מאמרים וספרים, והעמדת רשימה מרשימה של חוקרים.
העיסוק בשואה מקבל נפח גדול מדי, לא בדגשים הנכונים, ועובד על הרגש. התיאור הנקרופילי של זוועות השואה מיותר.
משום כך יש עיוות בנסיעות בני הנוער לפולין. בני הנוער למדו על עמידת הגבורה של מרדכי אנילביץ' בגטו ורשה, אך אינם יודעים על פקודתו המוסרית של נחום אריאלי בקרב על הקסטל: "החיילים נסוגים, המפקדים מחפים". כמה מהם מכירים את סיפורה של דגניה, את הל"ה, את עמידת הגבורה של גוש עציון? את סיפורו של קן-דרור מקרב המיתלה, את גבעת התחמושת, את "כוח צביקה" במלחמת יום הכיפורים?
תמצית הציונות הייתה שאנחנו ככל העמים, אבל הדגש היה על היוזמה שלנו. לא חיכינו לאמנציפציה, אלא - ברוח פינסקר - שמנו את הדגש על אוטואמנציפציה. גם אחרי השואה הרגשנו שיש בכוחנו לשנות את גורלנו.
כפי שציינה פרופסור יבלונקה, פמפום השואה כדבר הכי חשוב הרס את יסודות הציונות. מדינת ישראל הפכה להיות אלטרנטיבה לאסון. זו שגיאה חינוכית ראשונה במעלה. היא מציגה אותנו כמוכי גורל ולא כמנצחים, והופכת את השיח לפוסט ציוני.
אפשר וחשוב ללמוד את השואה, את התהומות שאליהם יכול להתדרדר הרוע האנושי, את השרידות, את הגבורה. אך חשוב יותר לראות את התקומה, את סיפור ההצלחה של העם שקומם את עצמו מההרס.
