חיסולו הדרמטי של מנהיג ארגון אל-קאעידה
אוסאמה בן-לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטן, הממוקמת כ-50 קילומטר מן הבירה הפקיסטנית אסלאמבאד, היווה הוכחה נוספת להיותה של פקיסטן, מקום בלתי יציב ומסוכן. בשנת 2008 יצא לגלות שליטה הבלתי מעורער של המדינה מאז שנת 1999, הגנרל פרבז מושארף, כשהוא משאיר אחריו מדינה שסועה ואנארכית, הנתונה לפיגועי התאבדות תכופים מצד גורמים אסלמיים סוניים קיצוניים הפועלים באזורי הספר הצפון-מערביים של המדינה. את הגורמים הללו מובילה תנועת ה"טאליבן" הפקיסטנית המורכבת בעיקר מפשטונים שלא מכירים בריבונות השלטון הפקיסטני באזורים הצפון-מערביים בהן היא פועלת.
מוקד הלחימה העיקרי בין הצבא הפקיסטני לתנועות השבטיות החמושות הוא בחבל וזיריסטן הממוקם באזורים הצפון-מערביים. חבל זה הפך מאז שנת 2001 למוקד מבצעי ולוגיסטי המשמש הן את ארגון ה"טאליבן" האפגני ששלט במרבית שטחה של אפגניסטן עד הפלתו בשנת 2001 על-ידי ארצות הברית ובעלות בריתה והן את ארגוני הג'יהאד העולמי, ובראשם אל-קאעידה,
מאז עזיבתו של מושארף, ישנה תחושה שאין בעל בית אמיתי במדינה. מחליפו של מושארף בתפקיד הנשיא, אסיף עלי זרדרי, בעלה של ראש ממשלתה המנוחה של פקיסטן בנזיר בוטו שנרצחה בשנת 2007 בפיגוע התאבדות שבוצע, ככל הנראה ע"י הטאליבן הפקיסטני, אינו מצליח לייצב את המצב במדינה ולהחיל את החוק הפקיסטני על השטחים הצפון-מערביים הסמוכים לגבול עם אפגניסטן, אשר חלקים מהם מתנהלים כאזורים עצמאיים דה-פקטו.
למרות שבפועל זרדרי משמש כנשיא, נראה שהכוח המחזיק במושכות ההובלה במדינה הינו הצבא הפקיסטני. כלומר: מאז עזיבתו של גנרל מושארף שום דבר לא השתנה, הצבא היה ונשאר הכוח החזק במדינה. גוף זה הוא ככל הנראה האחראי המרכזי לכך שהמצוד אחרי בן-לאדן נמשך זמן רב כל כך.
"סיפור האהבה" של הצבא הפקיסטני, ובייחוד של גוף המודיעין שלו, ה-ISI, עם ארגוני הג'יהאד העולמי, החל עוד בשנת 1979, כאשר פלשו כוחותיה של ברית המועצות לאפגניסטן. עיירת הגבול הפקיסטנית פשאור הממוקמת באזורים הצפון-מערביים בסמיכות לגבול האפגני, הפכה לבסיסם המבצעי של ארגוני המו'גאהידין האפגניים והמתנדבים המוסלמים הזרים שחצו את הגבול על-מנת להילחם בפולשים הסובייטים. פשאור הפכה ל"וודסטוק" של ארגוני הג'יהאד העולמי.
אותה החלטה של השליט הפקיסטני דאז, גנרל זיא אל-חאק להפיכת המדינה למרכז ההתנגדות הראשי לכוחות הסובייטים, התגלתה כחרב פיפיות ששינתה את הלך הרוח במדינה. בעקבות שיתוף הפעולה עם המוג'אהידין האפגני, ועם ה"ערבים האפגניים", ובראשם עבדאללה עזאם, איש דת פלשתיני מג'נין, ובן העשירים הסעודי אוסאמה בן-לאדן, נהפכה פקיסטן למדינה שבה הדת משחקת תפקיד חשוב בהרבה, מזה ששיחקה לפני 1979.
בעקבות המלחמה באפגניסטן הוקמו בפקיסטן מדרסות רבות על טהרת האסכולה ה"ואהבית" הפוריטנית מערב הסעודית. במדרסות אלו, אשר חלק גדול מהן הוקם באזורי הגבול עם פקיסטן, חונכו הלומדים בהן, ביניהם פליטים אפגנים רבים שברחו מאימת הקרובות באפגניסטן, על ברכיה של אידיאולוגיה סונית פונדמנטליסטית השונאת את המערב ואת כל מה שמייצג.
מדרסות אלו הצמיחו חלק ממנהיגיה של תנועת הטאליבן האפגנית שכבשה בסיוע צבאי פקיסטני את מרבית שטחה של אפגניסטן בשנת 1996. גם לאחר מותו בשנת 1988 של גנרל אל-חאק בתאונת מטוס מסתורית, כל אחד ממשיכי דרכו בהנהגת המדינה, המשיך לתת למדרסות אלו להתחזק.
גם בשנים ששלטה בפקיסטן אהובת המערב בנזיר בוטו, לא נחלשה השפעתו של האיסלאם הסוני פונדמנטליסטי על המדינה, אלא אף גדלה. הייתה זו בוטו שממשלתה סייעה לארגון הטאליבן להפוך לגורם הכוח הדומיננטי באפגניסטן. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, נראה היה בהתחלה שפקיסטן שינתה את מדיניותה, זאת בעקבות הסיוע הגלוי שהגיש לכאורה הגנרל מושארף לכוחות האמריקנים ובני בריתם בעת המתקפה על אפגניסטן.
אך ככל שכוחות הקואליציה התבוססו יותר ויותר בבוץ האפגני, ותפיסת בן-לאדן נראתה רחוקה כאלפי מילין, ארצות הברית החלה להבין שפקיסטן אינה עושה ככל שביכולתה על-מנת לסייע לה במלחמה. גורמים בצבא פקיסטן המקורבים לג'יהאד העולמי ולארגון הטאליבן לא היו מרוצים מהסיוע של משטרו של מושארף לארצות הברית, זאת מפני שראו בגופים אלו את בני טיפוחיהם.
גם חלק גדול מהשבטים הפשטונים המתגוררים באזורים הצפון-מערביים לא היו מרוצים ממדיניותה של פקיסטן, זאת מפני שראו בלוחמי הטאליבן הפשטונים את אחיהם. כך, אט אט, הפכו אותם אזורים צפון-מערביים, למרכז מבצעי ולוגיסטי לתנועת הטאליבן, וכמקום מסתור מרכזי לראשי ארגון אל-קאעידה שנמלטו מאפגניסטן בעקבות הפצצות הקואליציה.
למרות שהצבא הפקיסטני מנסה מאז 2005 לבצע תקיפות באזורים אלו, הוא נכשל עד ימינו אלה מלהוציא את הטליבאן ואל-קאעידה מאזורים אלה. הסיבות המרכזיות לכישלונו במלחמתו באזורים הצפון-מערביים, נובעת מבזבוז כספי הסיוע האמריקני על נשק כבד שמכוון נגד יריבתה ההיסטורית של פקיסטן, הודו ,ולא על נשק המיועד ללוחמה הזעירה המתנהלת נגד החמושים בגבול עם אפגניסטן.
כמו-כן, סובלים חיילים פקיסטנים רבים המשתתפים בקרבות מאימון לקוי ומחוסר מוטיבציה הנובע מהזדהותם של חיילים פשטונים רבים המשרתים בצבא הפקיסטני עם החמושים הפשטונים הנלחמים מולם. כוחו של האסלם הפונדמנטליסטי באזורים אלו גדל כל כך, שהוא הפך גם למרכז מבצעי לתכנון פיגועי טרור בעריה של פקיסטן.
כל עוד שארצות הברית שיתפה פעולה עם צבא פקיסטן ועם ה-ISI על-מנת לשים את ידה על בן-לאדן, היא נחלה כישלון צרוף. ברגע שהבינה שעליה לפעול לבד, היא הצליחה. הפעולה המוצלחת באבוטאבאד לימדה את ארצות הברית שעליה לפעול ללא תיאום עם הצבא הפקיסטני, זאת מפני שב-10 שנות מלחמתה באפגניסטן והפיכתם של אזורי הגבול הפקיסטנים-אפגנים למרכז המבצעי החדש של הטאליבן ואל-קאעידה, רק הוכיחו לאמריקנים את אי יכולתה של פקיסטן לשמש כבת ברית אמינה.
כפי שפעלה ארצות הברית לא הרחק מהבירה הפקיסטנית, במידה ותרצה לרסק את כוחם של אל-קאעידה והטאליבן בפקיסטן, ולתפוס את מנהיגיהם (ביניהם את סגנו של בן-לאדן איימן אל-זווהאירי) היא תצטרך לפעול באזורים הצפון-מערביים ביתר שאת מכפי שפעלה עד עכשיו באמצעות מזל"טים וכוחות מיוחדים.
ארצות הברית ובנות בריתה יעמדו מול כוחות שבטיים חמושים ומאומנים היטב, ואולי אף מול הצבא הפקיסטני, אך נראה שאין לאמריקנים אופציה אחרת, למעט זו, במידה וברצונם להביס את ארגון אל-קאעידה ובעלי בריתו מן הטאליבן.
אך המצב מסובך יותר. פקיסטן אינה רק בסיס לג'יהאד העולמי, אלא גם מעצמה גרעינית, והמדינה המוסלמית היחידה המחזיקה בנשק גרעיני. נראה שבתקופה האחרונה שכחו אמצעי התקשורת העולמיים את פקיסטן, אבל המצב במדינה רק מחמיר, והשילוב של אי יציבות פוליטית, אסלם פונדמנטליסטי חזק, ונשק גרעיני אינו מבשר טובות לעולם. חיסלו של בן-לאדן, הוא רק תרופת הרגעה, וסביר להניח שלאמריקנים לא יהיה מנוס מלהגביר את פעולותיהם במדינה.
