יום אחד פגשתי את עצמי, והחלטתי שזה הזמן לדבר אתי גלויות ולשאול אותי מי אני באמת. האם אני באמת חמודה? האם אני סתם ילדה? האם אני מיוחדת? האם אני זו שכולם חושבים? האם אני באמת כזו ילדה יפה ומקסימה?
לא ידעתי מה לענות לעצמי והמשכתי לחשוב - אם הייתי פוגשת את עצמי במקרה, האם הייתי נשארת חברה של עצמי? חשבתי על כל הדברים הטובים שעשיתי וגם הרגעים הלא נחמדים, ואמרתי לעצמי שלא תמיד אני כזו נחמדה כמו שאני חושבת, ולא תמיד אני ילדה כזו מיוחדת.
ואז קם הקול הפנימי שלי, שהזכיר לי את אמי, שתמיד אומרת: "נושקה שלי, את הכי מיוחדת." אבל אז שאלתי את עצמי: האם אימא שלי אומרת את זה בגלל שאני הבת שלה? ומה היה קורה אם הייתי ילדה לא שלה? גם אז אימא הייתה חושבת שאני כל כך מיוחדת?
ואז הסתכלתי על עצמי במראה והבנתי שאני בסך הכול ילדה רגילה, אבל מיוחדת, כי יש לי את העיניים של אבא, יש לי את החיוך של אימא, והכי חשוב - יש לי את הלב הטוב שלי, לב מיוחד שאין לאף אחד, לב שאומר לי מה לעשות, איך לנהוג, מה להגיד ומה לא להגיד, וזה מוצא חן בעיניי, למרות שלפעמים יוצאת מתוכי הילדה הרעה. אבל כשזה קורה, אני משליכה אותה לפינה, כי אני יודעת שאני יכולה להתמודד גם בלעדיה, למרות שלפעמים קל יותר שהיא נמצאת. אחרי שעניתי לעצמי כמעט על כל שאלה, נשארתי עם השאלה הכי גדולה:
מי אני??
ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה, והבנתי שיהיה לי עוד מספיק זמן למצוא לעצמי את התשובה. בינתיים אני אוהבת את מה שאני רואה בתוך עצמי.
