סבא שלי בן השמונים נולד וגדל באוהל. היום הוא גר בבית מודרני. ביקשתי מסבי שיספר לי על תקופת חייו באוהל ועל המעבר שלו לבית הקבע. הוא ביקש שאשב לידו, וסיפר: "לפני שנים רבות, כל הבדווים גרו באוהלים והיה להם מנהג לנדוד ממקום למקום כדי לחפש ולמצוא מקומות מרעה ומים לשתייה לעדרי הצאן שלהם.
עם הזמן, כשהעולם התפתח, השתנה לאט-לאט גם אורח החיים של הבדווים. הם התחילו לבנות לעצמם בתי קבע מאבן, בתים שיש בהם חשמל ומים. רבים מתושבי הכפר מצאו לעצמם עבודה בכפר ובערים הגדולות, והפסיקו להיות רועי צאן."
סבא נזכר בימי ילדותו, המשיך וסיפר: "למרות שחיינו וגרנו עם כל המשפחה באוהל - בית שעשוי מצמר כבשים - שם השתמשנו בעצים להדלקת אש, בה השתמשנו לחימום ולבישול, ולמרות שהיינו צריכים להביא את המים לאוהל בכדים, מים ששאבנו מנחל ואדי סלאמה שזורם ליד הכפר, היינו מרוצים מאוד ורגועים מאוד, ונהנינו מזה שהיה לנו גם זמן לקבל באוהל אורחים, להגיש להם קפה או תה שהתבשלו על האש, לשבת על כריות ושטיחים, לאכול, לדבר עם חברים ולספר סיפורים לילדים. היה אז טוב ולא היו לנו דאגות. היום, בדווים רבים כבר חיים כמוני בבתים מודרניים, אבל הדאגות לכל צרכי החיים שלהם ושל הילדים שלהם גדולה יותר, וגורמת להם לחיות בלחץ.
"מדוע לדעתך אנשים חיים בלחץ בעולם המודרני?" שאלתי, וסבא השיב: "נכדתי היקרה, היום, לצערנו, האנשים רודפים כל הזמן אחרי הכסף. הם לא מסתפקים במועט. זה ההבדל שגורם לאנשים להיות לחוצים ומוטרדים היום." כשסיים את הסיפור, סבא גילה לי בעצב: "אני מתגעגע לחיות שוב באוהל באושר ובשלווה". "תודה לך סבא!" אמרתי, והתיישבתי מיד לכתוב את סיפורו.
