לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, מן המחקרים עולה תמונה בהחלט קודרת: בישראל של המאה ה-21 מסיימים תלמידים רבים את בית הספר התיכון בלי לדעת, מי היו יעקב אבינו, דוד וגלית או נבות היזרעאלי. בזמנו הוקדשו ללימוד התנ"ך בבתי הספר קרוב לשש שעות שבועיות, ואילו לפי "תוכנית הליבה" של שרת החינוך, מעתה מוקדשים ללימודי "תנ"ך ומורשת" - שעתיים בשבוע בלבד.
בישראל של היום, לימודי התנ"ך סובלים מהזנחה, עד שגדל דור שאינו מסוגל לקרוא ברהיטות פרק בתנ"ך או ליהנות מיופיו. אם להאמין לדברי ההיסטוריונים, הרי לא היתה בכל תולדותינו תקופה, שבה היה הניכור מהתנ"ך רב כבימינו. הסיבות לרתיעה ממנו הן גם זרותה של השפה העתיקה, ראייתו כמכלול של טקסטים דתיים, או סתם עצלות. ונמצא שרק מיעוט מקרב היהודים בארץ, בעיקר שומרי המצוות, מתרגשים מתכניו ושולטים במִכְתָמיו ובמִכְמַניו הענפים.
אך בישראל אין מודעים לחשיבותו של התנ"ך בתרבות ובאמנות העולמית. התנ"ך הוא העומד בקביעות בראש רשימות הספרים רבי-המכר בעולם. הוא מתורגם כמעט לכל השפות המדוברות על פני האדמה: על-פי הנתונים שמוצגים במוזיאון "בית התפוצות", עד ימינו תורגם התנ"ך, כולו או חלקים ממנו, ל-1,710 שפות לועזיות ודיאלקטים שונים! הוא אף נמנה בין הספרים הבודדים שנמצאים בכל ארון ספרים ביתי, על אחת כמה וכמה בכל ספרייה ציבורית בעולם. לא בכדי "ספר הספרים" נקרא כך בפי כלל האנושות. ולא לחינם עם ישראל מכונה "עם הספר".
בהתאם למספרים הרשמיים שפורסמו על-ידי הארגון הבינלאומי אונסק"ו, עולה כי בין השנים 1800-1950 הופצו למעלה ממיליארד וחמש מיליון עותקים של התנ"ך. ואילו בין השנים 1966-1970 בלבד, עלתה תפוצתו מ-80 מיליון עותקים ל-173 מיליון עותקים. אין כל ספק ש"ספר הספרים" הטביע את רישומו העמוק על התרבות האנושית העולמית.
ואילו מנהיגי מדינת ישראל בדורנו עומדים לא פעם נבוכים כאשר בני-שיחם מאומות העולם מצטטים פסוק מהתנ"ך. יוצא-מן-הכלל היה דוד בן-גוריון, שלזכותו ייאמר כי ידע להוקיר את התנ"ך. מעיון בנאומיו ובמאמריו עולה כי כמעט בכל נושא נהג לצטט מספר הספרים, שהיה תמיד מונח על שולחנו, וכאשר הופיע בפני ועדות חקירה מנדטוריות הצהיר כי "התנ"ך הוא המנדט שלנו על ארץ ישראל".
הנואם הישראלי הטיפוסי אמנם פותח או חותם נאום חגיגי בפסוק מהתנ"ך, אבל זו עטיפה ריקה; התנ"ך אינו חלק, לא מחיי הנואם ולא מחיי השומעים אותו. ולעתים אף מביך לשמוע כיצד משבשים פסוק, או עושים בו שימוש לא נכון. הישראלי הטיפוסי יעדיף לבלוע גחלת לוהטת מלצטט ציטוט מקראי.
התנ"ך שימש ליהודים בגלות "מולדת מיטלטלת", כביטויו של המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה, והנה קרה דבר מה מפתיע מנקודת ראות היסטורית: דווקא לאחר עליית היהודים לישראל והשתתפותם בבנייה הלאומית, דווקא כאן גישתם לתנ"ך ולערכי המוסר שלו לוקה בהסתייגות עד דחייה, וידיעותיהם בו לוקות בדַלוּת משוועת. אותו התנ"ך, שהיווה ליהודים "מולדת מיטלטלת" לכל אורך נדודיהם בקרב העמים, הולך ונעשה לנטע זר בחייהם. מצד אחר, אימץ החילוני המצוי את האמונות התפלות שהגיעו מן המזרח הרחוק: ניו-אייג', מדיטציה טרנסצנדנטלית וכל תמורותיהם המתחלפות לפרקים. רבים מאלה בוודאי מגדירים את עצמם "נאורים" ואת המאמינים בתנ"ך: "חשוכים".
לספר התנ"ך יש זכות ראשונים על הרבה רעיונות, תפיסות מוסר ותורות חברתיות, בהם גם כאלה שהתרבות המערבית זכתה להכיר ולאמץ רק מאות שנים לאחר הופעת הספר לראשונה. על כן, המטרות החשובות של האנשים הנאורים צריכות להיות: חינוך הנוער הישראלי להיות מעורה בתרבות היהודית ויוצר בתוכה; לראות בתנ"ך, בין היתר, את ההיסטוריה שלנו, וביהדות - את התשתית המוצקה ביותר של חברה סולידרית, שהיא היסוד לחברה נאורה, ומערכת היסטורית-תרבותית עשירה, המקפלת בתוכה גם ערכים אנושיים רבי-ערך; לשמֵר את החברה בישראל כחברה יהודית, משום שהיא המרכיב היפה ביותר של עם ישראל.
עלינו לשאוף לחנך דור של אוהבי תנ"ך מתוך אהבה אמיתית למקורות היהדות ולמסורת. התנ"ך הוא הסיבה שכולנו, מאמינים וכופרים, יושבים על אדמת ארץ ישראל, "הארץ המובטחת" לאבותינו על-פי ספר זה. הוא ההצדקה לישיבתנו בה, למלחמותינו עליה. עלינו להיות בני-בית בעולמה של היהדות ולינוק ממקורותיה את העושר הפנימי של התרבות היהודית שהנחילונו אבותינו.
_______________________
כותב המאמר עוסק בחינוך.
