כשאדם מתפלל "יזכור
אלוהים"- למה הוא מתכוון כשהוא אומר "יזכור", וכשהוא אומר "יזכור
עם ישראל" למה הוא מתכוון בתיבה "יזכור"? תיבה אחת וזכירה אחת, או אולי תיבה אחת ושתי זכירות שונות לחלוטין במהותן?. רבי יעקב סקילי, מגדולי חכמי ספרד שנולד כנראה בסיציליה, אומר בספרו "תורת המנחה: "ברוך הוא (האלוהים) אין לפניו עוולה ולא
שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל גלוי וידוע לפניו
ואין שכחה לפני כסא כבודו והכל ביושר ומשפט".
שכחה וזכירה במשמע הקוגניטיבי, שייכים לעולם בני האדם, אבל הקדוש ברוך הוא אינו נמנה עם השוכחים או עם הזוכרים קוגניטיבית, ועל כן כשאנו מתפללים "יזכור אלוהים", אי-אפשר לנו לפרש תפילתנו כאילו כל מה שאנו מבקשים הוא כי האל שאין לפניו שכחה יזכור. זאת סתירה בלתי נסבלת. הנה הפסוק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" ( בראשית ח',א') אין משמעו כי היושב במרומים נזכר לפתע בנח ובבניו ובבהמה שבתיבה. הזכירה משמעה לפי הרמב"ן כי ה' "כרת ברית להציל את האדם ואת החיה".
כשהתורה מעידה כי "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ"( בראשית ל' כ"ב), היא אינה מתכוונת להעיד כי רחל לא ילדה מפני שהאלוהים לא זכר אותה ועכשיו שנזכר היא הביאה את בנה בכורה לעולם. "ויזכור אלוהים את רחל" הוא קיום הברית הכרותה בין זרעו של יעקב לבין האלוהים. התורה מאשרת את הפירוש הזה של התיבה "זכור" כמה וכמה פעמים. " וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כ"ו, מ"ב) או " כִּי אֵל רַחוּם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד', ל"א).
ברי על כן כי נוסח האזכרה הפותחת בתיבות "יזכור אלוהים" הוא נוסח של שיח רווי תקווה דתית, תפילה המבקשת כי הברית שכרת האלוהים עם נצח ישראל תחול על צאצאי צאצאיהם של האנשים והנשים שמתו במלחמות, תחינה כי יחיו בבניהם ובבנותיהם בכל עתיד שיבוא. טעם נוסף, אם כי דומה בעיקרו, מביא הרב אליעזר ולדנברג בספר פסיקותיו ההלכתי הידוע "ציץ אליעזר", בו הוא אומר כי אנו מבקשים כי האל יקיים בריתו עם המתים ומסתפחים כביכול למי שהשם יקיים בהם הבטחתו "מפני שעניין ההזכרה הוא כדי שיזכור אותם אלקים ואגב כן יזכור אותנו עמהם לטובה בזכותם". 'יזכור אלוקים' לפי פירוש זה הוא גם בחינת תפילה של בעל האמונה הפרטי. הפרט מבקש כי זכות המתים שהפכו לקדושים והחונים עתה בצל כנפי השכינה תעמוד גם לו.
השיח
"יזכור עם ישראל" הוא כמובן שונה לחלוטין. הבקשה היא שבני האדם, המצטיינים בשכחה, החיים את חייהם בכל הווה תוך מיצוי מלא ככל האפשר של מה שהחיים המידיים שלהם מציעים להם במרחבי הרגע החולף והנוטים על כן להשכיח מליבם מה הם חבים לאלה שמתו גם בעבורם, לא ישכחו. הבקשה אינה עוסקת כלל בפנייה אל האלוהים. הוא, אין שכחה מלפניו. "יזכור עם ישראל, היא חרדה פן ילך לו העולם לדרכו בלי להציב יד לזכרם של האנשים והנשים שמותם סלל את הדרך בה הולכים החיים. אין בין ה"יזכור עם ישראל" לבין ה"יזכור אלוהים" כל השקה, ואין האומר נוסח אחד שולל את הנוסח השני והבל ורעות רוח לדון כאילו מי שאומר "יזכור עם ישראל " עקר את האלוהים מן השיח על הזיכרון, כפי שהבל ורעות רוח הוא לומר את ההיפך.
אבל לא הבל ולא רעות רוח הוא להבחין כי יש יותר מדי כוחות ביריד שאינם יודעים לחיות בשלום עם שני נוסחים שמקומם בשיח הישראלי היהודי הוא כשר בכל הכשר. מי שחשב לצבור נקודות זכות בהדחת החילוניות כביכול מחיינו ומתנאה בהחלטה של המטה הכללי המסתורי שעסק בנוסחי תפילה, איננו ממיטיבי החשוב, ומי שמתייסר כאילו ההחלטה המוזרה לפסול את "יזכור עם ישראל" על-ידי הרשות הלוחמת היא ביטוי לכיבוש הארץ על-ידי כוחות החלוץ הדתיים, שווא הוא מתייסר. החלטה זאת של הרשות לא תעמוד.
האזכרה לחללי מלחמות ישראל היא אזכרה שיש בה מומנט דתי עמוק בתפילת "אל מלא רחמים" ו"קדיש". יש בה מומנט דתי עמוק בבקשה המופנית לעם ישראל לזכור את מתיו. היא לא חילונית. היא לא נועדה להיות חילונית. היא נועדה לחבר בין התקווה הטובה כי הברית שכרת האלוהים עם עמו תישמר עם כל בניו ובנותיו ובין התוחלת כי המתים לא יישכחו ולא ייתמו את הזיכרון הקולקטיבי של העם. אין בכך שמץ של חילוניות. זה לא שדה שמצמיח חוחי מחלוקת. זה שדה שכולו פרחים. מי שבחופזו חשב כי "יזכור עם ישראל" מתעלם חלילה "מיזכור אלוהים" צריך להתפלל כי יזכה שוב למצוא חן בעיני אלוהים ואדם.
