ימי פומפיי האחרונים

עד היום אנחנו משתמשים בביטוי "ימי פומפיי האחרונים" כשאנחנו רוצים לתאר משהו גדול ויומרני, הנרקב מבפנים, שאינו מודע לרגע קריסתו ההולך וקרב. אירן ממשיכה בדרך לייצור נשק אטומי, כאשר להערכת האמריקנים יש בידה כבר מספיק חומר ליצירת ארבע פצצות. חיזבאללה ממשיך להתחמש ומתקרב לכמות של 40,000 רקטות, כולל טילי סקאד היכולים להגיע עד אילת, משתלט על ממשלת לבנון עם הקמת הממשלה החדשה, בה רוב לנציגי חיזבאללה וראש ממשלה ממקורביהם. לחמאס יש כבר כ-10,000 רקטות, חלקן ארוכות טווח, אולי אף מעבר לאשדוד. הפלשתינים ממשיכים בתוכניתם לקבל הכרזה באו"ם על הקמת מדינתם, ובמקביל פותחים את הדלת בפני החמאס להשתלטות גם על יהודה ושומרון באמצעות הבחירות הכלליות, אשר ללא כל ספק ישליטו את החמאס גם בגדה המערבית. אך בישראל העסקים כרגיל - ראש הממשלה עסוק בגיבושון של הקואליציה, שר הביטחון יצא לטיול השנתי למפגן האווירי בלה-בורז'ה, הממשלה עסוקה בהנפקת תירוצים שונים ומשונים למה לא צריך ואי-אפשר ללכת לשיחות הישירות עם אבו-מאזן, ואילו העם עסוק במחיר הקוטג'. האיום הראשון האיום המרכזי בפניו ניצבת ישראל הוא הגרעין האירני, והפתרון היחידי לנטרלו/לעכבו הוא תקיפה. נכון, רבים אלו האומרים שאין כלל בכוונת אירן להשמידנו. אירן, כל רצונה הוא השגת יכולת גרעינית כדי להיות מעצמה משפיעה במרחב שלנו. סביר שגם רצון כזה קיים, אבל מי שמתעלם מההכרזות הפומביות של מנהיגי אירן להשמידנו הוא עיוור, כפי שמנהיגי העולם החופשי לפני מלחמת העולם השנייה התעלמו מכל הסימנים של השלטון הנאצי. להלן מספר דוגמאות של התבטאויות מנהיגים אירניים: 10/2005 - אחמדינג'אד: יש למחוק את ישראל מהמפה; 6/2006 - אחמדינג'אד: הפתרון למשבר במזה"ת הוא חיסול המשטר הציוני; 9/2007 - במצעד באירן נראו כתובות כמו "מוות לישראל" או "ישראל צריכה להימחק מהמפה"; 2/2008 - התבטאויות לאחר חיסולו של מע'ניה: 1) מיליארדי אנשים בעולם ישמחו בקרוב לשמוע את בשורת השמדת היישות הציונית; 2) ישראל עומדת בקרוב בפני מוות מיידי; 3) בעתיד הקרוב נהיה עדים להיעלמות החיידק הסרטני הזה ישראל, על-ידי הקרינה והיכולת של לוחמי חיזבאללה; 3/2008 - נשיא אירן בעבר אכבר האשמי רפסנג'אני אמר: פצצה אחת די בה כדי להשמיד את ישראל. בעוד שכמה פצצות לא ישמידו את אירן. הוויכוח שהתעורר בעקבות דבריו של ראש המוסד הקודם, מאיר דגן, כי אסור לתקוף את אירן, התרכז בטענה כי הוא מגלה סודות אשר מחלישים את יכולת ההרתעה של ישראל. טענה זאת נובעת משיקולים פוליטיים ואין לה אחיזה במציאות, כי הכרזות בפומבי של נתונים אלו היו כבר בעבר; לדוגמה, דבריו של ח"כ פרופסור יצחק בן-ישראל, אשר אמר בכינוס הרצליה בשנת 2009: "המוצא הצבאי הוא אפשרי והוא גם בכוחותיה של ישראל. אפשר בפעולה צבאית להגיע לעיכוב של כמה שנים בפרויקט הגרעיני. מדובר בעיכוב ולא במניעה לחלוטין. אפשר להרוס את המתקנים החיונים להשלמת הפרויקט הגרעיני האירני. העיכוב הזה היום לא יהיה גדול יותר משלוש שנים, וככל שעובר הזמן הוא הולך וקטן". יחד עם זאת, הסיבה שציין דגן, לפיה אין לתקוף את אירן, הייתה שזה ייתן לה לגיטימציה לייצור הפצצה. זה ממש מדהים - האם באמת חושב ראש המוסד לשעבר שאירן לא מייצרת נשק גרעיני? מה עוד, שאין בידו שיטות אחרות שימנעו/יעכבו את אירן מלייצר פצצות; ובאם לא נתקוף, נצליח להאריך את משך הזמן שיידרש לאירן לייצור הנשק? האיום השני האיום השני בחשיבותו הוא השגת הסכם שלום עם הפלשתינים. ההתחמקויות הרבות והסיבות המוזרות שמייצרת הממשלה, אשר מנסות להסביר מדוע לא ניתן לשבת עם אבו-מאזן, הן לפעמים על גבול האבסורד. לדוגמה: הטענה שעד אשר הרשות הפלשתינית לא תכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, לא יהיה ניתן לגשת למשא-ומתן. מה זאת השטות הזאת? האם מצרים וירדן הכירו בנו כמדינת הלאום היהודי? ברור שלא. אבל יש איתם שלום ולא העלינו דרישה כזאת לפניהם. מכל ההתנהלות של ראש הממשלה בנושא זה, ברור שאינו מעוניין/לא מסוגל להביא את עצמו ואותנו לפתרון המתבקש של שלום עם הפלשתינים, ומוטב שעה קודם, לפני שאירן תתייצב מולנו או גרוע יותר - אל-קאעידה...