המראה הכללי של ההפקה נראה כמו של חצי שעה טלוויזיונית שיצאה תחת ידיה של הטלוויזיה החינוכית בתחילת שנות ה-90. משהו באיכות הצילום ובצבעים נותן את התחושה שאתה צופה בשידור החוזר מספר המי יודע כמה, ושהצבעים נשחקו מרוב שימוש בקלטת השידור.
הדרך שבה
קרן מור מקריינת את סיפור העלילה והאופן שבו
גידי גוב פולט את שגיונותיו של המנהל, נשמעים כאילו שני השחקנים המוכשרים האלה לא נתקלו קודם בטקסט ואנחנו עדים לחזרה הראשונה שלהם. רוב הסיטואציות והדיאלוגים נמשכים לפחות יותר משתי דקות מעבר לנדרש ונראות כמו מחזה מצולם. בסטנדרטים של קומדיות המצולמות על-ידי מצלמה אחת, חצי דקה מעבר לנדרש נראית כמו נצח שמצליחה לחרב את המוצלח שבפאנצ'ים.
כש"השנים הכי יפות" פורצת בקטע פנטזיה שבו מורה לאנגלית עם מבטא ערבי כבד פוצחת בשירה בסגנון ברודווי, ערכי ההפקה נראים כאילו מדובר באיזו בת דודה עלובה, ענייה ומרודה של ההפקות המהוקצעות והמושקעות של
קשת, הוט ו-יס. כאילו לא חלפו פה יותר מ-15 שנה של עשייה טלוויזיונית מסחרית שעומדת בסטנדרטים בינלאומיים חבל, כי רשת היא אולי לא התלמידה המצטיינת של הכיתה, אבל היא בהחלט מסוגלת להרבה יותר.
