מזה קרוב לחצי יובל שלא הוצגה בלונדון תערוכה כה גדולת מימדים לחואן מירו. לצורך התערוכה הנוכחית, שתוצג עד ה-11.9.2011, הושאלו ציורים מאוספים פרטיים ומוזיאונים מירכתי תבל, כאלה שאיננו פוקדים אותם תכופות, אם בכלל. ציורים שעין לא שזפה אותם עד עתה, ובהם מתגלה כל כוח יצירתו של האמן הקטלוני במלוא עוצמתו. ציורים שאתה עומד למולם מופתע, כמו התגלה לך עולם חדש. דרך אגב, הוא התעקש לכתוב את שמו JOAN כפי שמבטאים זאת בקטלוניה, ולא JUAN, כפי שהספרדים מבטאים. JOAN MIRO יליד ברצלונה בחבל קטלוניה, למד מגיל 14 בבי"ס מסחרי ובמקביל - בבי"ס לאמנות. בהמשך, למד אמנות בביה"ס לאמנות פרנצ'סקו דה גאלי, וב 1915 התגייס לצבא. ב-1916 הכיר את בעל גלריה דאלמו, וחלק סטודיו עם עמית בברצלונה. ב-1918 הציג לראשונה בתערוכת יחיד בגלריה דאלמו, הקים קבוצת אמנים שיחדיו הציגו בארמון האמנויות היפות באותה שנה ובשנה שאחריה. 1920 מסתמנת כשנה מכריעה בחייו - בה ערך לראשונה ביקור בפאריס, המכה של האמנות אז. למרות שנחשף כבר קודם לכן, ב-1912, לאמנות הקוביסטית, שהוצגה בגלריה דלמאו. כבר בביקורו הראשון שם הציג בסלון הסתיו הפאריסאי בקבוצת הציירים הקטלוניים. מיד אח"כ - הציג במסגרת "אמנות אוואנגרד צרפתית" בגלריה דאלמו. בביקורו הראשון החל את קשריו עם גדולי האמנים ואנשי הרוח הצרפתים אז.כמו אנדרה מאסון, שהפך לידידו כל חייו, ובהמשך שהיותיו בפאריס, שהפכה לביתו לסירוגין יחד עם ברצלונה, הכיר לסלוואדור דאלי את הקבוצה הסוריאליסטית. ב-1929 התארס ונישא בפלמה דה מיורקה לפילאר גונקוזה. הכיר את אלכסנדר ולואיזה קולדר, שבאו לבקרו בכפר ילדותו, מונט רואיג. ב-1930 נולדה בתו היחידה, מריה דולורס, ואז עברה המשפחה למון רואיג (הכפר ליד ברצלונה בו עברה ילדותו). תקצר היריעה מלמנות את מספר תערוכותיו בגלריות ומוזיאונים. ב-1935, הציג בגלריה פייר מאטיס בניו-יורק. ב-1936, בגלל מלחמת האזרחים בספרד, החליטו אשתו פילאר ובתם לעקור עמו לפאריס. ב-1937 צייר את ציורו המפורסם "טבע דומם עם נעל ישנה", שייחסו לה הצהרה פוליטית - מה שהוכחש על ידו. ובכל זאת, היא כונתה ע"י מבקרי אמנות ואמנים דגולים "הגרניקה" של מירו. למרות שהתנגד לפאשיזם של פרנקו, לא נטש את מולדתו כליל כמו פיקאסו, והמשיך החל מ-1941 לחלק את ימיו בין פאריס ובין פאלמה דה מיורקה(שהייתה עבורו כמו כלא-מרצון), שם גם נפטר, אך נקבר בברצלונה.

מהו סוד הקסם של חואן מירו?

למרות שבמהלך הקריירה הארוכה שלו התחכך מירו עם גדולי אמנות המאה העשרים, ועקבותיה ניכרו בציוריו, הרי "כתב ידו" האישי אין ניתן לשגות בו. גם אם רואים בציוריו נגיעות של פול קליי בצורות הגיאומטריות הפזורות פה ושם, בעדינות הנחת ידו את המכחול, וגם אם הקוביזם שלמד להכיר בגיל צעיר טפטף לנושאי ציוריו, וגם אם הסוריאליזם מבצבץ כמעט מכל ציור, הרי שיטתו היא עקבית ואינדיבידואלית. הוא תמיד מכסה במשטחי צבע גדולים ודקים מאד, כמעט עד שקיפות, את הבדים עליהם הוא מצייר, או על הניירות עליהם ביצע סקיצות הכנה ליצירות הגדולות. עליהם הוא מצייר "דמויות", שצריך דמיון חפשי לזהות שהן בנות אנוש, אך בכל זאת - יש ראש, גוף, רגליים, ידיים, ןלעיתים - יד ענקית על גוף דקיק כמו פס, וכף רגל ענקית, שמהוים את הדמות. בעפרון או מכחול דקיק הוא מצייר, לרוב בצבע שחור, את הגופים או הדמויות, שהם די מופשטות. בין השיכבה הראשונה, לבין הנושא שמעל הכל, בתוך כל קימור או חלק מהנושא, ובמיוחד ברקע - מצוירים בשיא העידון והפירוט, כמו מארג של שטיח מופלא, תתי-פרטים, כפי שנראה במיוחד בדיוקן העצמי שלו מ-1937-8. בתערוכה בטייט, בולט בציוריו נושא חוזר שוב ושוב - "הסולם", שמזכיר את סולם יעקב ואת הקשר בין הספירה העליונה לתחתונה. נושא שחוזר גם אצל אנסלם קיפר בן ימינו. מירו אוהב לשזור את התרנגול כאלמנט חוזר בציוריו. בכולם מתוארים אברי רביה אינטימיים, אך לא בצורה בוטה כמו אצל פיקאסו, אלא מרומזת ומעודנת. ויחד עם זאת, יש באופן בו הוא מעצב איתם את המיחבר - משהו אירוטי שנסוכה בו גם פילוסופיה וגם תובנה אישית. את אהבתו לאזור הכפרי בו גדל, הוא מבטא בציורי הנוף המוקדמים, היותר מחוברים לריאליה. בהמשך, ניקה והפחית מהפרטים, אך חיוניות צבעיו העזים - שחור, אדום, צהוב ולפעמים ירוק או כחול - יש לה אימפקט הישר ללב הצופה. צורת הדמויות או החפצים או הנופים עברה אצלו שינויי סגנון, לא דרסטיים, אך בכל זאת שינויים. ויחד עם כל זה - כשהוא מצייר לרוב שמים בחלק העליון של הציור, יש לעיתים כאילו מריחות מכחול אכספרסיביות בסגנון השואף להיות מקושר לוואן גוך - ובכל זאת, הביצוע שונה. מעודן יותר, אך נמשך כמו וואן גוך לתופעות קוסמיות. יתכן והופעת כוכב הלכת היילי ב-1910, יצרה בו את הזיקה לכוכבי השמיים ולנוף הקוסמי. הצורות בציוריו דומות לעיתים לצורות המתעגלות של ז'אן ארפ. והן מופיעות גם בפסליו, המפארים את חללי הפאטיו של קומות מוזיאון פומפידו בפאריס. יש בציוריו משהו מהתום, מהנאיביות הילדותית, בגלל הפשטות שבה הוא מעניק לגופים ולחפצים, כאילו ילד צייר אותם, ובכך הוא מצליח להגיע ללב כל אחד. אך הצורות הדומיננטיות הטהורות מעודף פרטים, ומשטחי הצבע שהמריחות שלהן כה אכספרסיביות ולגמרי מופשטות, הן שגרמו להכתירו כ”אבי הציור המופשט האכספרסיוניסטי האמריקני" של אמצע המאה העשרים. כעין נביא למהפכה שהעבירה את מרכז האמנות העולמי מפריז לניו-יורק מסוף שנות הארבעים. תערוכת הרטרוספקטיבה של מירו ב"טייט מודרן" בלונדון, היא החשובה והמרתקת מכולן בקיץ זה. כל מי שמגיע ללונדון חייב זאת לעצמו, בגלל החשיפה הענקית הבלתי רגילה. ככלל, הביקור בטייט מודרן הוא חוויה להורים וילדים כאחד. זהו גדול המוזיאונים לאמנות מודרנית בעולם (מקביל ל"מומא" בניו-יורק), ואת החוויה בביקור שם יש לחדש בכל ביקור חוזר בלונדון.