התיק השני התנהל גם הוא בעקבות עתירה של התנועה לחופש המידע, אך הפעם כנגד רשות המיסים (עע"ם 398/07). כידוע, העלמות מס הפכו בישראל לספורט לאומי, ורשות המיסים מנהלת מערכה רחבת היקף במאבק בתופעה. העומס הגדול הביא את רשות המיסים לנקיטת הליכים הדומים לעסקות הטיעון בדין הפלילי. כך למשל, במקרים רבים שבהם נתפסים עסקים או חברות בהעלמת מס מעדיפה הרשות להציע להם לשלם כופר כספי גבוה בתמורה לאי נקיטת הליכים פליליים כנגדם.
כאן נכנסה לתמונה התנועה לחופש המידע, ועתרה בדרישה לקבל לידה "את זהות האנשים שהגיעו להסדר-כופר עם הרשות במהלך שלוש השנים האחרונות, את פירוט העבירות שביצעו, הסיבות שבגינן נערכו עם אותם אנשים הסדרי כופר במקום העמדה לדין פלילי, ואת הסכומים ששילמו ככופר במסגרת ההסדר".
רשות המיסים התנגדה בתוקף, בטענה שחשיפת פרטי הנתבעים תפגע בזכות לפרטיות המעוגנת בחוק מס ההכנסה. היא ציטטה מדברי
אהרן ברק שקבע כי "תכליתו העיקרית של החיסיון בדיני המס היא הגנה על הנישום ועל זכותו לפרטיות. זכותו של הנישום לדעת שהמידע הרב שנאצר אודותיו אצל רשויות המס ישמש לצרכי שומה בלבד" (רע"א 291/99). בנוסף, הביעה הרשות חשש שחשיפת המידע תגרום לנישומים שלא לשתף פעולה עם רשויות המס. גם כאן היא ציטטה מדברי ברק: "הבטחת הסודיות תקדם שיתוף פעולה כן ומלא של הנישום עם רשויות המס. בהעדר הסודיות, הוא עלול להירתע ממסירת נתונים שחשיפתם עלולה לפגוע בו".
אך את השופטת
עדנה ארבל הנימוקים הללו לא הרשימו. היא קיבלה את העתירה וקבעה נחרצות כי "זכותם של הנישומים לפרטיות צריכה לסגת לטובת זכות הציבור למידע מאחר שהפגיעה בה אינה שקולה כנגד היתרונות שעשויים לצמוח מגילויו של המידע. גם הפגיעה האפשרית בתפקודה של הרשות אינה כזו המצדיקה את מניעת המידע המבוקש מן הציבור". החרה החזיק אחריה השופט
אליקים רובינשטיין שאף ציטט את הגמרא במסכת יומא (פו, ב): "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם; חנפים הם – כלשון רש"י שם – 'רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם מפני חילול השם. שבני אדם למדים ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ...'. ואכן בנידון דידן המדובר לעתים קרובות באנשים המקובלים כנורמטיביים, והרי לאמיתו של דבר אינם כאלה - משחטאו באשר חטאו". בשורה התחתונה, רשות המיסים נדרשה לספק את כל המידע על הנישומים שעמם חתמה על הסדרי כופר מס.