במורד הרחוב שלנו ישנו ספר אחד זקן שיש לו שיטה בדוקה: במהלך העבודה הוא נוהג ללחוש באוזני המסתפר סיפורים מסמרי שיער ואז, כששערותיו של המסתפר סומרות לשמע הסיפורים, כמובן שנוח וקל יותר לקצץ בהן עד למידה הרצוייה.
בחודשים האחרונים אנחנו שומעים יותר ויותר סיפורים מסמרי שיער על הצפוי לנו מידי החיזבאללה והחמאס אם חלילה תפרוץ מלחמה. הסיפורים באים מכיוונם של שר הביטחון
אהוד ברק והשר להגנת העורף
מתן וילנאי, שמפליגים בתאורים נוראיים בדבר כמות הטילים והפצצות שינחתו עלינו בכל יום של קרבות, ואנחנו אובדי עצות ממש.
לאורך השנים, המטרה של משרד הביטחון בסיפורים מסמרי שיער מעין אלה הייתה לרכך את הממשלה ואת משרד האוצר - תוך רכיבה על הפחדים של הציבור - כדי להגדיל את תקציב הביטחון.
אלא שבחודשים האחרונים, שר הביטחון והשר להגנת העורף הגדילו באופן ניכר את המינון של ההפחדות והטילים שינחתו עלינו, כשגולת הכותרת הייתה כזכור תרגיל העורף הגדול שהתקיים לאחרונה עם האזעקות העולות והיורדות ושאר תופי המלחמה. וכשזו תמונת המצב מתגנב חשד ללב, שעכשיו שוב אין המדובר אך ורק ברצון להגדיל את תקציב הביטחון או להכין את העורף למלחמה הבאה. הפעם יש לברק ווילנאי מניע נוסף: שרידות פוליטית.
ברק ווילנאי יודעים היטב מה שיודע כל הציבור ומה שמנבאים להם הסקרים: בבחירות הבאות הם, יחד עם המפלגה המצ'וקמקת שלהם, עומדים להעלם מהמפה.
ותחת החשש הברור הזה שבבחירות הבאות הם הולכים הביתה, ממש מתבקש שהשניים הללו יציירו לנו ציורים מפחידים על הקירות של המרחבים המוגנים וישמיעו השכם והערב תחזיות קודרות של אלפי טילים ביממה - אם להערכתם זה מה שיעזור להם להמשיך ולצוף במרחבי התודעה של ציבור הבוחרים.
ואם המלחמה כבר מעבר לפינה, או כך נוח להם שנחשוב, מי מאתנו המופקר שירהיב עוז בנפשו לסלק הביתה - ערב מלחמה - את צמד הסוסים האלה, שר הביטחון והשר להגנת העורף, החורשים כך יחדיו בחריצות אין קץ חלקות כה חיוניות במחוזות הפחד שלנו?
