את הסיבה למשבר האמון, ההולך וגדל, בין הציבור לבין בית המשפט אין צורך לחפש רחוק. זה לא שר המשפטים,
דניאל פרידמן, שהיה ביקורתי ביותר כלפי בית המשפט. אלה לא החכים מימין שהציעו להנהיג שימוע למועמדים לבית המשפט העליון כדי לברר את דעותיהם.
זה בית המשפט עצמו ופסיקות כמו זו שפסקו השבוע השופטים בעניינו של מוסטפה דיראני. דיראני, שחטף והחזיק את הנווט השבוי רון ארד, טוען שעונה ונאנס כאשר נחטף לישראל והוחזק כאן בכלא. לפני כמה שנים שוחרר דיראני בעסקת חילופי שבויים וחזר ללבנון ושם הודיע על הצטרפותו לארגון הטרור חיזבאללה. עסוקיו בתחום הטרור לא הפריעו למר דיראני להמשיך ולנהל את תביעתו לפיצויים נגד ממשלת ישראל. המדינה פנתה לבית המשפט העליון וביקשה למחוק את התביעה על סמך הלכה משפטית- הגיונית ומובנת מאליה, כמעט- הקובעת כי אין דנים בתביעות של האויב. האם יכול להיות משהו הגיוני מזה? מדינה אינה מאפשרת לאויביה להגיש נגדה תביעות משפטיות. כל כך ברור שאין אף צורך לנמק.
אבל לא כאשר מדובר במערכת המשפט בישראל. ההלכה הזאת המקובלת במדינות נחשלות כארה"ב ואנגליה, אינה מקובלת על השופטים בירושלים. השופטת פרוקצ'יה והשופט ג'ובראן טענו שהכלל מעולם לא אושר מפורשות בישראל וגם אם היה מאושר, במקרה זה לא היה חל משום שהתביעה עוסקת בתקופה שדיראני הוחזק בישראל במשמורת. רק השופט מלצר חשב אחרת.
התוצאה האבסורדית - טרוריסט שחטף ועינה טייס ישראלי וששב לעסוק בטרור נגד ישראל, ממשיך באותה עת לנהל נגדה תביעה משפטית נינוחה ככל אזרח בעל זכויות.
יכולים השופטים להמשיך ולנמק את החלטותיהם השערורייתיות באותה לשון משפטית מפולפלת- הלכה, בדין, משמורת, לא אומצה כדין ועוד פטפטת משפטית ממין זה. האזרח הפשוט, שוחר הצדק, הרואה בבית המשפט את מעוז הצדק והחוכמה, לעולם לא יוכל לקבל את ההיגיון שעל פיו אויב יכול לבקש צדק במדינה שנגדה הוא נלחם ושאותה הוא רוצה להשמיד. האזרח הפשוט לא יוכל להבין איך אדם שנמצא כי החזיק בשבוי ישראלי ועינה אותו והעלים את עקבותיו, ייהנה מזכויות משפטיות.
האם יכולה משפחת ארד, לדוגמה, לתבוע את דיראני בבית משפט לבנוני? אנחנו מדינה מתוקנת, ישיבו לך. אם זהו תיקון - הבו לי מדינה מקולקלת.
