על משה רבינו ודמותו הרבגונית והמיוחדת שאדם "מן השורה" יתקשה לשערה ולאומדה, כבר נכתבו הררי מידעים, פרשנויות ומאמרים, ופעמים נדמה, שכאשר באים ורוצים להוסיף אפילו "קורט של לבונה" [מנחות א, ב'] על דמות מיוחדת זו, נמצאים בבחינת "כל המוסיף - גורע". ברם, תורה היא וצריכים אנו ללומדה, להגדילה ולהאדירה ולא רק דרך חוקיה, מצוותיה ומשפטיה אלא אף באמצעות סיפוריה המאלפים, לקחיה החינוכיים/הערכיים והאמוניים, כמו גם מוסרי ההשכל אשר בקרבה.
סיפורים הקשורים לדמויות המקראיות השונות ובעיקר סביב דמותו הדגולה והגדולה של "הגדול מכולם", משה רבינו. ודי לנו קביעתו של הקב"ה ביחסו אל משה [במדבר י"ב, ו'-ח']: "...לא כן עבדי משה. בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו...ותמונת י-ה-ו-ה יביט..." או כעדות תורתנו [במדבר י"ב, ג']: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ועוד. אשר על כן, מאמרנו הקצר הלזה שעוסק בהיבט נוסף וייחודי באופן התנהגותו והנהגתו של משה כלפי הסובב אותו [חי, צומח ומדבר] יהא בבחינת: "כל המוסיף - מוסיפין לו". ודו"ק.
כל האמור לעיל מקבל משנה-תוקף ועוצמת רלוונטיות כשקושרים את מה שייכתב להלן על משה, לימינו אנו, החיים בתקופה לא פשוטה "מבית ומחוץ" ממש בבחינת "מחוץ - תשכל חרב ומחדרים - אימה" ("בלשון המעטה" ו"ללא כחל ושרק"). לצערנו הרב, לא אחת נשמעות טענות ומענות, כמו גם תלונות קשות על חוסר מוסר ויושרה ציבורית, מעין "אובדן דרך" ובעיקר אצל מנהיגינו הבכירים. למותר לציין ולהרחיב מה קורה ומתרחש "בחצרותם ובטירותם" של מספר לא מבוטל ממנהיגינו ושחלקם הפכו "למשל ולשנינה" בראש כל חוצות: שר פנים ש"ישב" בכלא בגין "שחיתות ציבורית", שרי רווחה ואוצר הנמצאים, עדיין, מאחורי סוגר ובריח ומרצים עונשי מאסר בפועל, ראש ממשלה לשעבר החשוד בעבירות שחיתות וקלקול מידות ועומד כיום בפני "טריבונל משפטי". והאחרון, אף הגדיל פשע וחטאה, הלא הוא נשיאה לשעבר של מדינת ישראל אשר הואשם בערכאה משפטית בעבירות קלון וחרפה ש"אפילו הנייר אינו סובלן" וכל השומע "תצלנה שתי אוזניו".
אם כן, מהיכן ומהו המקור שממנו מנהיגינו ו/או אנו בעצמנו, נוכל לשאוב את דפוסי ההתנהגות הנאותים והרצויים ואת יישומם המעשי? - תשובתנו הנחרצת תהא, ובגדול: מאלוהי ישראל הנצחי והאולטימטיבי, מתורתו הקדושה שהיא "מקור מים חיים נובע" (תרתי משמע) ומן הדמויות המקראיות הנעלות והאצילות ושחלקן אף שימש כמנהיגים של האומה הישראלית לדורותיה, למשל: אברהם, משה, אהרון, פנחס, שמואל, דוד, שלמה ועוד.
וגם אומנה, פרשת השבוע פרשת "מטות" המונה קי"ב פסוקים (וסימנך: "מעבר יבק") מציינת בפרק ל"א סיפור מדהים ואשר מתוכו וממנו ניתן להפיק תובנה מוסרית מעשית שקשורה לדמותו של משה רבינו, כדלקמן:
הקב"ה פונה אל משה ומצווהו, באופן אישי, לאסוף את "חיילי הס.ל.מ.י" (=סיירת לוחמי מדבר יהודים) ו"לנקום נקמת בני ישראל" במדיין. ולאחר ביצוע "המשימה האלוהית האחרונה בחייו" [מדרש גם] הוא "יאסף אל עמיו" [=ימות] זקן ושבע ימים כשחיוך קסום על פניו. ברם, משה אינו עושה את אשר צווה ובמקום לצאת בראש היחידות הלוחמות, כפי שעשה מספר פעמים בעבר, משה מפקיד את ביצוע המשימה בידי אנשים אחרים וממנה עליהם את פנחס בן אלעזר הכהן, שנאמר [במדבר ל"א, ג']: "היחלצו מאיתכם אנשים לצבא...לתת (את) נקמת י-ה-ו-ה במדיין". אלף לוחמים עזי נפש מכל שבט נאספים, נלחמים במדיין ומנצחים את המלחמה. הם הורגים את הזכרים ושובים את הנשים, הטף, הבהמות והמקנה וחוזרים אל מחנה ישראל.
ונשאלת השאלה: מה ראה משה לא לצאת בראש הלוחמים דווקא במלחמה חשובה זו ולהילחם נגד המדיינים ובכך "להפר" את הציווי האלוהי?! ולנו נראה לתרץ, בהתבסס על דברי חז"ל, שפעם נוספת בחייו, משה מלמדנו פרק בהתנהגות והנהגה ראויה ורצויה ובחשיבות הערך המקודש הידוע בכינוי מידת הכרת הטוב ו"בקצירת האומר": בעת שהיו ישראל משועבדים במצרים משה הצעיר יצא (מן הארמון) לשאול ולבדוק את מצב אחיו היהודים. כשראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" משה הרגו וטמנו בחול. הדבר הגיע לפרעה והוא גזר עליו עונש מוות. משה נאלץ לברוח הרחק ממצרים. ושם, במדיין הרחוקה, כשהוא זר לחלוטין, "נוכרי שחי על זמן שאול", נחלץ לעזרתו יתרו "כהן מדיין" שהכניסו לביתו, האכילהו והשקהו ואף נתן לו את בתו הבכירה, ציפורה, לאישה. עקב זאת, משה הכיר והוקיר טובה לכלל העם המדייני והוא בעצמו לא רצה להשתתף במלחמה נגדם בבחינת: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו ולתוכו אבן".
עניין מדהים זה יכול לשמש כפרק חשוב בכל הקשור להתנהגויות, הנהגות והליכות ראויות ורצויות ולהיות חלק אינטגרלי מתוך "מערכת של ערכים מוסריים" האמורים להגדיל ולהעצים את קרנו של המנהיג בעיני עמו. ערכים של ענווה, צניעות, רחמנות, עזרה לזולת וכיוצ"ב.
שוב, למדים אנו בפרשתנו על עוצמתה המוסרית של מידת הכרת הטוב. מידה שהיא אנטיתזה לכפירות בטובה ו/או כפיות טובה. מידה חשובה זו "זרמה בוורידיו ובדמו" של משה, מושרשת בהווייתו הפיזית והרוחנית, והייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הרבגונית. לכולנו, זכורה העובדה שמשה מעולם לא ביצע בעצמו את שלוש המכות: דם, צפרדע וכינים היות שהוא לא רצה להיות בבחינת "משלם רעה תחת טובה" לאותם ובאותם אובייקטים ש"הצילו" את חייו או, לפחות, היו "שותפים" בהצלת חייו וגם אם היו אלה "מן הדומם" או "מן הצומח" ולאו-דווקא "מן החי". לא בכדי הכינוי "משה רבינו" זכה להיכלל לשבח ובגאון בתוך פנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של העם היהודי לדורותיו.
